ארגון יוצאי בילגוראיי בישראל 

Bilgoraj Jewish survivors Organization - Israel         

 

 


בילגוראיי ערב החורבן - עדותו של אברהם ינובר

מתוך "חורבן בילגוראיי" עמודים 292 – 301

תרגום מיידיש – ישראל בר-און

 

1 בנובמבר 1942, היה ברור כבר לכל שגם על בילגוראיי יבוא הכורת ושהעיירה תהפוך ל"נקייה מיהודים" ["יודן ריין"], בשברשין קרה הדבר כבר לפניי חודש.  בשטח ניכרה עבודת היודנראט היטב, אם כי היודנראט כבר לא היה קיים יותר למעט אחד ה.ז. שהציג עצמו כיודנראט, נוהג היה להסתובב בעיירה יושב בכרכרה, וסביבו נאצים שחלקו לו כבוד. כל מי שעוד יכול היה להעביר דרכו מספר זלוטים עבור הגסטאפו, היה מקדים בקול אפלולי "בוקר טוב", אותם שלא הייתה הפרוטה מצויה בכיסם ושמזונם כליפות תפודים, נמלטים היו על נפשם ממבט עיניו של ה.ז. שלא הפסיקו לתור אחר קרבנות לכל העבודות הקשות המאוסות.

 

שלא כמו היודנרט שקדמו לו, שנהגו להזהיר את היהודים באשר לעומד להתרחש, כדיי שיספיקו להתחבא על נפשם, זה מעולם לא הוציא מילה מפיו, הוא פעל בחתרנות ותכנן מעשיו בחשאי ובדייקנות, הייפלא איפה שהיה אהוד על המפקד הגרמני.

 

באחת השבתות, בהתערבותו של ה.ז. התקיימה התנפלות של הגסטאפו בה הקיפו בגדר תיל את שלושת הבתים של אליעזר קנדל, יאנטשע קנטור והערש פנצרמן, כולם גרו ברחוב השלושה במאי, שבעים בעליי מלאכה שרכזו נאלצו כבר מיום ראשון לישון בגטו.  השינויים הבהירו ליהודים שמשהו נורא עומד להתרחש, למרות שה.ז. הבטיח לכל שלא יאונה להם כל רע ושיישארו בבתיהם.

 

בבילגוראיי שהו אז כ 3000 יהודים, רבים מהם היו פליטים שהגיעו מיוזפוב, גוריי, פרמפול וטרנגרוד, כל המקומות הללו היו כבר "נקיים מיהודים" רובם של היהודים התגוררו ברחוב השלושה במאי, וחלקם גם ברחוב "הלובליני" [הגשר].  באותו יום הגיעו יהודי רחוב הגשר לרחוב השלושה במאי כדי להתעדכן באשר לשינויים שמתחוללים. אנשים עמדו בקבוצות ושוחחו. כאשר כרכרתו של ה.ז. הגיחה מקרן הרחוב התפזרו כולם ביודעם שה.ז. אסר על התקהלויות באומרו שהגרמנים עלולים לפרשם כהתקוממות, ברגע שהפליג לדרכו חזרו היהודים לקבוצות והמשיכו לדבר, מה לעשות? הן לא ניתן להאמין לו.

 

השעות חלפו, הערב ירד בפתאומיות, מעגלי היהודים ברחוב הלכו וגדלו, בשתיקה התבוננו כיצד בעלי המלאכה היהודיים מכניסים את כליהם אל תוך הבלוק, שם יגורו וביום יילקחו לעבודה בביתו של ליפע ווגשול.  בבלוק שיכנו את אותם שניתן להשתמש בהם, כל היתר לא נחשבו עוד לאנשים שזכות חיים להם. בעליי המלאכה הוכנסו לבלוק שפופים, שבורי נפש ואומללים. את משפחותיהם הותירו מאחור, למעט בודדים לא הניחו לאחרים להביא אתם את בני משפחותיהם.  הבודדים שהניחו להם להביא אתם את הקרובים להם ביותר היו אייזיק רענער, משפחת טודריס לאנג, דוד בענדלער, והערש זילברברג ומשפחתו שנשארו לגור בביתו של ליפע ווגשול.  כך נראה היה אותו היום ערב חורבן בילגוראיי.

 

כשהשמש שקעה על שלד בית הכנסת השרוף הגיע ה.ז. הוא נכנס לביתו, השתהה בו זמן קצר והגיע במהירות לשערי הבלוק להשגיח ש"חלילה" לא יתגנבו לתוכו 'הבלתי לגאליים' [אותם שאינם בעלי מלאכה] הוא לא סמך על המשטרה היהודית משום שזאת הייתה מכניסה לשם ברחמיהם יהודים נוספים.  הוא נכנס לבלוק וערך חיפוש יסודי, ברם מבנה הבית אפשר לאומללים לצאת מפתח אחד ולהיכנס בחזרה באחר.

 

את הגטו סגר שער, אבל משום שלא הוצבה עליו שמירה יכול היה כל אחד לצאת לעיירה ולהיכנס בחזרה עם רדת ליל שם הוכרחו לשהות בלילה, כך הצליחו אי פה אי שם להשיג מצרכים שנזקקו להם. אמנם שסגרו 70 בעלי מלאכה, הריי שבמציאות הסתתרו שם מעל ל 300 איש בעליות הגגות ובמרתפים. במרתף בחצרה של יאנטשע קנטור הסתתרו 120 יהודים.  כשהשמש שקעה והאפלולית השתלטה על רחוב השלושה במאי, שמו חלק מהצעירים את נפשם בכפם ועזבו את העיירה, כבר מעל לשנה שהגרמנים החליטו שיהודי שייתפס מחוץ לעיירה יירה בו במקום. חלקם הלכו ליערות, חלקם הלכו לכפרים אל נוצרים שהכירו מקודם, הכל רק לא להיות בעיירה. בין הזקנים היו שאמרו שזאת יד האלוהים ואין להימלט ממנה ומרצון האל, חלקם מאסו בכל ובקשו שיבוא כבר הקץ לסבלם. כך המתינו יהודיי בילגוראיי ליום המחר.

 

השמיים עדיין היו שחורים כשנשמעו יריות מכל צדי העיירה. ליד השער מונחים היו ארגזים, קרשים ואבנים גדולות שסייעו 'לבלתי לגאליים' לחדור אל תוך הבלוק. על ארגז שכזה עליתי כדיי להציץ אל מחוץ לבלוק, ראיתי את חתנו של הערשלה הצבעי נס על נפשו לאן שהו מעל להריסות, אולם הוא לא הרחיק במנוסתו עד שפגש בכדור שנורה לעברו והכריעו בו במקום, כמוהו היו עוד אנשים רבים שברחו ומצאו מייד את מותם, הובהר לכל שחיסול יהודיי בילגוראיי החל.

 

נשמעה מכה על שער הבלוק, התחלתי לחפש מסתור, הבנתי שהיציאה החוצה, משמעותה להיכנס לברד של כדורי רובים, עליתי על מדרגות ביתו של פייבל פנצרמן שהובילו לכיוון חדר עלייה בגג. לפתח העלייה מונחים היו במפוזר קלשונים, כלי חפירה, וסתם קרשים לא היה נראה שאוכל להזיז את הערמות המסתירות את הפתח, בינתיים נפרץ השער, עוד מעט יעלו על המדרגות ויגלו אותי, לאן להימלט? אולי ללכת עם כל היתר, פתאום שמעתי מישהו שקורא בשמי, היה זה אביגדור פארשטנדיק, כתופר מעילי פרווה היה הוא בין אותם 'לגאליים' [בעליי המקצוע], הוא מראה לי שלמעלה בתקרה יש חור שדרכו אפשר להיכנס לעלייה. "צר שם מאד", אמר, "אך אין לך ברירה אתה חייב להציל את עצמך, שמע, עלה פנימה, אני הולך להביא את אבא שלי, אל תסגור את הפתח עד שגם הוא לא יעלה דרכו לעלייה".  עד שהספקתי לטפס פנימה עמד כבר פינטשע פארשטנדיק והמתין מוכן לטפס אף הוא פנימה, בנו הרים אותו והוא נכנס. סגרנו את הפתח באמצעות קרש שעליו היו מרדדים בצק גבו כלפיי חוץ כדיי שהרואה אותו יחשוב שהוא סוגר שם את הפתח ממזמן. בעלייה זאת התחבאו בעל הבית עם יהודים נוספים, נשים וילדים קטנים, בערך 40 אנשים.  העלייה הייתה כל כך קטנה ונמוכה עד שרק במרכזה ניתן היה לשבת, כל היתר היו צריכים לשכב, כשמדי פעם נדקרים היינו מהמסמרים שסמררו את רעפי העץ לגג.

 

שנינו, החדשים, קיבלנו מקום ליד החרכים, משם ניתן היה לראות מה מתרחש בחוץ, אף אחד מאנשי העלייה לא רצה את המקום שניתן לנו כי משם ניתן היה לראות את המעשים האיומים שקורים בחוץ ואיש לא רצה לראות זאת, מה גם שהמקום היה כל כך צר עד שאחד שכב על השני, שמענו את קולות צעדיהם הכבדים של אנשי הז'נדרמריה על המדרגות, את מכות כתות רוביהם בקירות, כולם בעליית הגג עצרו את נשמתם, ומבוהלים ואחוזים באימת מוות המתינו בדומייה למה שהגורל מועיד להם.

 

מקום האיסוף ["אומשלג – פלאץ"] של היהודים שמחוץ לגטו היה ליד ביתו של בירך הירשמן, ממול ביתו של ליפע ווגשול.  בהרבה יהודים ירו בבתיהם או שעה שניסו לנוס על נפשם, למקום האיסוף הביאו חטופים אחרים מיהודיי בילגוראיי, חלקם נורו מייד ואחרים הוחזקו שם רועדים מאימה ופחד עד שהושמדו. הז'נדרמים  והשוטרים המקומיים שמרו שם על היהודים, כדי לבדר את עצמם היו מוציאים יהודים מן הקבוצה ומצווים עליהם לשחק לפניהם, או שהיו מצווים עליהם לחלוץ את נעליהם כדי להוכיח שלא החביאו בהם כסף.  כשהתכופף יהודי לפרום את שרוכי נעליו ירו בו מאחור, כך עשו לגברים ולנשים, ללא הבחנה.

 

כל העיירה נראתה כבית שחיטה, מתים סביב ומסביב, ברחוב השלושה במאי לא היה בית שלא היו בו כמה קרבנות, כך גם ברחוב הגשר, בכל מקום שפוך היה דם יהודי, הרוצחים עמדו עליו, יורים וצוחקים.

 

אקציה בבית הקברות

 

 

כשהגיע ראש העיר למקום האיסוף, מלווה במפקד הגסטאפו, הפסיקו לירות שם, הדי היריות נשמעו מרחוק מהבתים היהודיים, ראש העיר כינס מחדש את "הלגאליים" והכניס אותם לבלוק.  לפנות ערב הובילו את היהודים ממקום האיסוף לאורוות סוסים שהוקמו על שטח בית הקברות הישן, שם עינו אותם, מנעו מהם אוכל ומשקה וביום שלישי מוקדם עם בוקר הצעידו אותם לז'ברז'ניץ, תוך שזנבו בחלשים ביריות, אל הרכבות ומשם לבלז'ץ.

 

לאחר ימים ספורים נתפסו בעקבות הלשנה 80 יהודים שנותרו מן המסתתרים בחצרה של יאנטשע קנטור. כולם נורו למוות במקום, עשו מגופותיהם ערמה גבוהה באמצע החצר, הגטו נשאר עוד כ10 שבועות, לאחר מכן העבירו את כולם לזמושץ' ומשם למיידנק.

 

הגסטאפו הוציא כמה יהודים 'מהלגאליים' כדי שיחפרו קבר המונים בחצרו של בירך הירשמן, אך מייד הגיעו המוני פולנים שגויסו ע"י העירייה שעשו את העבודה מתוך רצון, קודם כל מה שימח אותם יותר מלקבור יהודים, בנוסף, תוך כדיי כך ערכו חיפוש על הגוויות. בדרך כלל מצאו משהו: שעון, שן זהב ולפעמים מעט כסף. אחרים מבינם הפכו מייד להיות בעליי הבתים על שאריות בתיהם הדלים של היהודים, הם עברו מבית לבית, בזזו והוציאו כל שרק נמצא להם שימוש בו.

 

עליית הגג, קטנה הייתה וצפופה, ומלאה הייתה בפחד, חדר שכולו אימה ומורא, הבהלה לחצה מכל כיוון, היריות והדיהם צלצלו באוזנינו כל העת.  לבד מן הפחד היו גם רגעים קשים ביותר שנדרשה בהם מידה עצומה של יכולת הבלגה. מייד לאחר שהגענו לעליית הגג ראה פינטשע פארשטנדיק דרך החרך כיצד איש המשמר הפולני מכה את בתו [שעמדה במקום האיסוף ליד ביתו של ברוך הירשמן] בראשה, כשהתכופפה, כיוון חברו אקדח לעורפה וירה בה למוות, עם הירייה שכח פינטשע היכן הוא נמצא ופרץ בזעקה איומה וממושכת, פייבל פנצרמן היסה אותו ואמר לו שבהתנהגותו הוא יביא אסון על כולנו, והשתיק אותו כשסתם את פיו בחליפתו.

 

קורה היה בלילה שילד החל לבכות כששמע פטרול עובר בחוץ, למזלנו צעדיהם הכבדים החרישו את קול הבכי.  צרות שכאלה לא חסרו שם כל העת. היה שליהודי נודע על העלייה וגם הוא ביקש למצוא בה מפלט, אבל מקום לא היה בה עוד והדבר הגיע לכלל מריבות.  מיום ליום הגיעו עוד ועוד אנשים בעלייה היו כבר 60 נפשות.  הגיע איש אחד ודרש לעלות, לא ניתן היה לקבלו בינינו ואז אמר "לכם מותר לחיות ולי לא?" והלך.

 

מייד אחרי המקרה הזה החלטתי לעזוב את עליית הגג, חשבתי לעצמי איך שלא יהיה שהמקום כבר מוכר ליותר מדיי אנשים.  שעות ספורות לאחר שעזבתי את עליית הגג הגיעו אנשי גסטאפו, פרצו את פתח העלייה, הוציאו משם את כולם לחצר וירו בכולם.

 

בחצרו של ר' אליעזר שניידר ברחוב קושצ'יושקי מתחת לביתו של יענקלה מיידאנער, נמצא מרתף.  מדרגות לא היו שם מעולם לבד מעכברים וחתולים מייללים לא נמצאה בו מעולם נפש חייה. לא אחת היו הבריות אומרים "ר' אליעזר, למה אינך מכסה באדמה את הבור הזה?" והוא היה עונה: "מה זה כלל משנה, אם הוא קיים אז שיישאר" כמו ניחש שבאותו חור מצחין ואפל יצטרכו להתחבא מעל ל 50 איש למשך חודשיים לאחר האקציה האחרונה.

 

כאשר ר' מנדל הורביץ עבר דרך המרתף, עצר לרגע וחשב ואמר לעצמו: "טוב, כאן נסתתר!" את הפתח סגר באמצעות קרשים ישנים ואבנים וברצפת העץ בבית הסיר לוח ועשה ממנו את הכניסה למרתף, לתוכו התקבצו מעל ל50 נפשות, בחלקם הגדול נשים וילדים שהתענו שם משך חודשיים.  בנו הצעיר של ר' מנדל הורביץ היה אז בן 12 שנים, הוא היה ספק המזון, הוא היה תמיד בחוץ, כל לילה היה מגיע עם שני שקים של לחם, ושמח עם האנשים, הוציא את דליי הרפש שנצברו במשך כל היום, כך עבד כל לילה עד מאוחר, החזיר את הלוח ברצפה למקומו, פיזר עליו קש שהיה הדבר היחיד שנשאר בו לאחר שבית יהודי זה נשדד ונבזז.

 

בסוף חודש דצמבר, כשהכפור כבר תפס חזקה, פתחו המסתתרים במרתף את הפתח כדי לאוורר מעט את המרתף. שני ז'נדרמים גרמניים שפטרלו ברחוב השלושה במאי חלפו על יד הבית וחשדם התעורר, הם ידעו שבבית זה גרו פעם יהודים ושהוא צריך להיות ריק מאדם אך מהיכן עולה הצחנה? הם התקרבו ועירו שני נוצרים שהתנחלו בביתו של ר' אליעזר שניידר, ניגשו לחורבה, ציוו עליהם לפנות את הקרשים והאבנים שהניח שם בשעתו ר' מנדל הורביץ ולנגד עיניהם התגלה בור אפל שנשמעו ממנו רק: "שמע ישראל!  שמע ישראל!"

 

שאגות הטרוף "ראוס יודן!" [יהודים החוצה!] התערבבו בקריאות "שמע ישראל", איש מהיהודים לא יצא מן המרתף עד שהתפוצצות של רימון יד שמה להם קץ, הבודדים שזחלו החוצה לא הספיקו להגיע רחוק, כדורי המרצחים עצרו אותם.

 

בזאת הייתה גם בילגוראיי ל"נקייה מיהודים"