ארגון יוצאי בילגוראיי בישראל

Bilgoraj Jewish survivors Organization - Israel         

שושנה אדומה

תיבת טקסט: באדיבות יהודית רז לזכר משפחות ברגרפריינד ומיצנר מבילגוראיי.

תיבת טקסט: Courtesy of Yehudit Raz in memory of the Bergerfraynd and Mitzner Families from Bilgoraj.

 

 

 

 

 

 

 

תמונה של משפחת מיצנר (משפחת האמא של יהודית רז)

סדר האנשים מימין לשמאל:

שורה עליונה (האנשים שעומדים): האבז, איצה, פייגה, פסח, חיים (אח של  אימי), גיטל (דודה של אימי) 

שורה אמצעית: מלי (דודה של אימי) והתינוקת אתל, גרשון (דוד של אימי) אשתו אלקה, וילדם מוטל, יטה ומיכאל מיצנר (סבתא וסבא רבא שלי) יוסל (בעלה של גיטל)

שורה תחתונה: בורוך, אברום, פסל, וולוול וברוך (אח של אימי) הילדים הם של גרשון ואלקה (בני דודים של אימי), ברוך אח של אימי הוא אבא של שרה מושל.

 

 

יהודית רז ובני משפחה נוספים שלה מהווים שבט נכבד של צאצאים של איצ'ה קובל, הנפח היהודי המיתולוגי של בילגוראיי, ראוי לציין שאף כי שמו היה איצ'ה ברגרפריינד, הרי שבעיירה, בה נהוג היה בין היתר לכנות אדם על פי מראהו, מומי גוף, צבע שיער או מקצוע, נוהגים היו בני בילגוראיי לקרוא לאיצ'ה על פי מקצועו, נפח בפולנית זה "קובל" ולכן נודע האיש וכונה בפי יהודי העיירה "איצ'ה קובל".   בספר של שמואל בר-און "והשמיים שתקו" שתורגם על ידי בנו ישראל בר-און מיידיש לעברית מוקדש פרק מיוחד לאיצ'ה קובל ובני משפחתו, הפרק מלמד אותנו על האיש ובני משפחתו, כיצד הם חיו, ממה התפרנסו, מערכת היחסים שבין בני משפחה זאת, הכל מתואר שם באופן ספרותי כך שהקורא התמים יכול לחשוב שמדובר בפיקציה, לא באנשים שחיו ופעלו בעיירה, עם הזמן הסתבר למתרגם הספר שהסיפור לא מצוץ מן האצבע ואת התרגשותו הביע בסיפור הקצר שכתב שמצורף בזאת.

 

הבית בו נולד אבא בחצרו של איצ'ה קובל.

סיפור קצר – ישראל בר-און

01.02.08

 

אחד הפרקים האהובים עליי ביותר בספרו של אבא "והשמים שתקו" הוא הפרק המספר על חצרו של איצ'ה קובל האיש, ובני משפחתו מבילגוראיי.  הפרק מתאר נפח יהודי, גס גוף ועדין נפש, בעל לאישה, ראשה שמה, שתי בנות  ושלושה בנים. הפרק מספר גם על דיירים שגרו בחצרו – שלוש משפחות היו: משה-מרדכי 'המלמד' הגבוה ואשתו אסתר.  מספר סיפורים עתיר דמיון היה משה-מרדכי, וסיפוריו על "אותה חבורה" של שדים ורוחות, על לילית מלכתם וצבא מזיקיה "הלא טובים" בעלי שני הראשים שצימחו קרניים, רקות מהן נפערו עיניים בעלות שלוש פינות, חוטמים כשל חזיר פיגולים, לשונות הנחש המפוצלות בקצותיהם, דבשות גמל על גבם ורגלי עופות דקות ומעוקלות להם, היו מטילים מורא ופחד על שומעיהם. דייר שני בחצר היה לייבלה העיוור שזיווגוהו לגיטלה היתומה כדי לקיים מצוות פרו ורבו, ומקץ שנה לחופה שהעמידו לשניים בחצר בית הכנסת, בא ילדם לעולם הבילגוראיי הקודר.   ועוד משפחה התגוררה בחצרו של איצ'ה, הייתה זאת משפחתו של שרול-יענקל הנגר, אשתו באשה וילדיהם. הקורא התמים לא ינחש שאותו נגר היה אביו של הסופר, וכי מדוע ינחש? אפילו הסופר לא מסגיר את העובדה הזאת.  במלים אחרות, שרול-יענקל הנגר אינו אחר מאשר סבי עליו השלום...

 

הפרק מספר על בית המלאכה של איצ'ה, שבימי הקיץ שמם, והמפוח, שייעודו היה ללבות את האש בכבשן הנפחייה, מוטל היה בפינה כריאה-יבשה, ללא שימוש, מכוסה בקורי העכבישים הגדולים ששרצו שם. באגדי התקרה תלו עטלפים או כפי שמתאר אותם אבא מפי הבריות: 'יצורים מכונפים' ללא נוצה אחת משל עצמם, ועולמם, עולם הפוך – רגליהם אוחזות בקורות התקרה וראשיהם כלפי מטה, כל אחד ואחד מהם היה פרי זיווג שלא כדרך הטבע בין מין לבין שאינו מינו: בין עכבר לבין עוף – ושם נתנו לייצור 'עכברעוף'.  עם ליל, בחסות החשיכה היו מתנתקים 'העכברעופים' ומעופפים לשחר לטרף בביצות הסמוכות, וחלילה לו לבן אנוש שנתקל בהם, כי הסטרא אחרא העניקו להם כוחות רשע ורוע... ואם הייתה חלילה בתולה צעירה עוברת בליל ונתקלת בהם, היו הם... טפו... טפו... טפו... מסוגלים לשבש דעתה עליה... 

 

מנגד, שוקקת הייתה הנפחייה של הקובלים חיים בימי החורף, עת באו האיכרים מכל הסביבה לפרזל את פרסות סוסיהם. איצ'ה ובניו היו נותנים לפרסה את צורתה ומטילים אותה לוהטת אל מחוץ לנפחייה כדי שתצטנן בשלג שנערם לפתח בית המלאכה... כשחלף החורף רתם איצ'ה סוסים לעגלה, העמיס אותה בסחורות ושלח שניים מבניו לסחור ברחבי גליציה.  ומתאר אבא בספרו בתיאור נוגע ללב כיצד נפרד האב מבניו, אוחז ברסן הסוסים ובקולו הגס מרעים מילים עדינות של עצות, על שני ילדיו – כל אחד מהשניים היה כאלון ביער. ואיצ'ה מדבר אליהם ביידיש ומשלב מלים מלשון הקודש. כמתרגמו של הספר התלבטתי כיצד לתרגם מלים מעברית לעברית... מלים כמו: 'קמח', 'מים', 'ערב', 'בוקר', 'שיבולת', 'הניחו לסוסים שמשתין יהיו' וכו'', כולן מלשון הקודש, וכולן שולבו ביידיש שהתגלגלה מפיו של איצ'ה.  אבא בספרו מקפיד על כתיבה ספרותית וכדי לא לחרוג לזיכרונות אינו מזכיר אפילו את שמות שני הבנים.

 

והנה, בא היום ואני לוקח חלק בהקמת ארגון יוצאי בילגוראיי בישראל ומתחיל לחפש בארץ יהודים בעלי זיקה לעיירה: כאלה שנולדו בה, בניהם ונכדיהם.  באחד הערבים מתקשר אני אל ישראל ברגרפריינד. ישראל היה חברו של אבא מילדותו וליווה אותו עד ליום בו הלך אבי לעולמו. שואל אני את ישראל אם הוא יכול לתת לי שמות של בילגוראיים וישראל עונה לי: "את עוייזר ואת שאכנע  אתה מכיר."

-  " עוייזר? שאכנע? מי הם בכלל?" שאלתי את ישראל.

-  "על איצ'ה קובל שמעת פעם? הן אביך ז"ל ואני נולדנו בבית שלו... הוא למעשה בן משפחה שלי, שמו היה איצ'ה ברגרפריינד. 'קובל' בפולנית זה נפח... אם היית שואל מישהו בעיירה מיהו איצ'ה ברגרפריינד, ספק אם מישהו היה יודע, אבל את איצ'ה קובל – הנפח, לא היה ילד שלא הכיר... ועוייזר ושאכנע , שני אלה היו בניו..."

למשמע דבריו של ישראל חנקה ההתרגשות את גרוני ועברו דקה או שתיים עד שהתעשתי...

-  "והיכן הם היום עוייזר ושאכנע?" שאלתי את ישראל.

-  "לא ראיתים כבר זמן מרובה, אני מקווה שהם עוד חיים"

 

בשלב זה תקפני בולמוס של התחקות אחר עקבותיהם של עוייזר ושאכנע. התקשרתי לכל 'ברגרפריינד' שברשימות שהצלחתי לאתר.  מספר לא מבוטל של חברים המופיעים ברשימות נושאים את שם המשפחה הזה או שנשאו אותו בעבר, לא כולם קשורים משפחתית זה לזה.  לאחר מספר שיחות בהם העליתי חרס בידי ענתה לטלפון יהודית רז לבית ברגרפריינד, גם אותה שאלתי אם השמות עוייזר ושאכנע אומרים לה משהו.

-  " עוייזר, היה אבי, הוא נפטר ב 1969" אמרה יהודית.

-  "ושאכנע?" שאלתי, "האם הוא עוד בין החיים?" המשכתי להקשות עליה.

-  "גם הוא נפטר בשנות השבעים, הוא היה האח המבוגר מבין השניים, גם את ילדיו אתה מכיר: אסתר אדלר, טובה כשר, ציפורה וגרשון ונחמיה..."

 

כך נגול מעטה המסתורין שמאחורי שלושה גיבורים עלומים מספרו של אבא, ספר שראה אור בתרגומי מיידיש: איצ'ה, עוייזר ושאכנע. כולם יצאו מתוך דפי הספר, כולם היו לבשר ודם, לא עוד דמויות בדפים ספונים בכריכה קשה.  אבא מעולם לא אמר לי עליהם דבר,  ואני משוכנע הייתי שהספר, אף שנכתב כיצירה ספרותית, הרי שבדרכו הוא עשה ממנו גלעד ליהדות שהייתה ואיננה עוד, לקהילה שהוכחדה ושנשמתה עלתה בלהבות לשמים יחד עם העיירה היהודית שנשרפה בידי סוכנים גרמניים כנקמה על רצח מספר אנשי צבא גרמניים, ולאחר מכן הופצצה משמיים. לדבריו של אבא נשרפה העיירה כליל, מוקד השריפה היה חצר בית הכנסת ולאחר שעשתה שמות בקדושה היהודית עברה כמו במרוץ לפיד מבית עץ אחד לרעהו ולא נגמרה עד שאוד  עשן אחרון נפרד מן העולם והותיר תחתיו גחלים כבויות ופיח.

 

עברו חודשים אחדים וחברי ארגון יוצאי בילגוראיי נפגשו באירוע שיזמנו.  לפני תחילת האירוע נגשה אליי יהודית רז ובידיה מספר תמונות של מבנה עץ ישן הנוטה על צדו.

 

-  "ישראל זה ביתו של סבי, איצ'ה קובל, צילמתי אותו בבילגוראיי לפניי שנים אחדות..."

 

המלים נעתקו מפי. יובש משונה השתכן בגרוני. שוב נדרשתי לדקה כדי להתעשת.

-  "יהודית, את בטוחה שזה הבית?"

-  "כן, רחוב לובלסקי 29... הייתי שם, הנה בתמונה הזקנה שגרה בו היום."

-  "את מבינה מה שאת אומרת לי? אם כן, אבי נולד בבית זה... איך זה שהוא נשאר, הן כל הבתים  בעיירה נשרפו..."

-  "מצאנו עוד כמה בתים ישנים בעיירה. לא הכל נשרף..." ענתה לי יהודית.

בתמונות נראתה החצר. אווזים הסתובבו בה. באר מים ישנה. סביב הזנחה, כמו חלפו עליה עידנים מבלי שחל בה כל שינוי. הבית עצמו נראה היה בכל עליבותו, לוחות עץ רקובים, נוטה היה על צדו בזווית מסוכנת, והפליאה הייתה כפולה: איך זה שהאש לא נגעה בו, ואיך זה שלא הרסוהו עד היום והותירו אותו עומד על כרעי תרנגולת? מנגד, עברו כבר מספר שנים מאז צלמה יהודית את התמונות, מי ערב לכך שהבית עדיין עומד על מכונו?

 

מספר חדשים קודם לכן ביקרה בארץ משלחת של תושבי בילגוראיי.  בתוך הקבוצה שערכנו לה קבלת פנים, נמצא גבר צעיר, גז'גוז' בורובי שמו, מסעדן שמקיים את בית האוכל שבניהולו ברחוב שלושה במאי בבילגוראיי.  גז'גוז' ואני התיידדנו, אפילו שיניתי את שמו מטעמי נוחיות ל'גרשון' והוא קיבל זאת בחיוך רחב וללא התנגדות, סייעה להתקשרות בינינו ידיעתו את השפה האנגלית ויכולתנו לתקשר זה עם זה.  עכשיו כשהיה לי כבר 'איש קשר' בעיירה פניתי אליו וביקשתיו ללכת לרחוב לובלסקי 29, לראות אם הבית עדיין במקומו ולצלם אותו בעבורי.  היום, בעידן האלקטרוני, הכל קל ומהיר יותר, וכבר למחרת בקשתי הגיעו אליי בדואר אלקטרוני תמונותיו של ידידי הפולני.

 

חלפו עוד חודשים. ההחלטה לנסוע לפולין, לראשונה בחיי, הבשילה. הוטל עליי לחץ מצד אחותי שכבר ביקרה באותה ארץ פעמים מספר, אך מעולם לא הייתה בבילגוראיי. גם ידידיי הפולנים הפצירו בי לבוא, ומנגד הסקרנות כרסמה בנפשי ללא הרף והתגברה והלכה עד שגמלה בליבי ההחלטה לנסוע. בסופו של ירח יולי 2007 הגשמנו אחותי, אשתי ואני את רצוננו לטוס לפולין.

 

... שבועיים לפני הנסיעה מלאו שלוש שנים לפטירתו של אבא, כדרכם של יהודים עלינו לקברו שבבית העלמין והתייחדנו עם זכרו.  כשעזבנו נטלה אחותי שתי אבנים קטנות מעל מצבתו, והכניסה אותן אל תוך התיק שנשאה.

 

נחתנו בוורשה. גז'גוז' אסף אותנו משדה התעופה והביאנו לבילגוראיי. נסיעה של ארבע שעות נמתחה והייתה לשמונה שעות, עם חניית ביניים וארוחה חגיגית של מקבלי פנים בלובלין.  לפנות ערב הגענו לעיירה. התמקמנו במלון. בערב ערכו מארחינו ארוחה חגיגית לכבודנו, ואף תכננו את הסיור שלנו בעיירה שאמור היה להתחיל למחרת עם בוקר.  קודם ליציאתנו מן הארץ ביקשתי מידידי הפולנים לקחתנו לראות את הבית בו נולד אבא, אם אפשר גם מבפנים. מארחנו איתרו את האיש שהבית בבעלותו ותיאמו להיפגש אתו ליד הבית בשעות אחר הצהריים המאוחרות.  בבוקר המתינו לנו מארחנו ליד המלון והתחלנו את הסיור בבילגוראיי.  במהלכו של הסיור ביקשתי לראות את המקום בו עמד בית הכנסת.  מצאנו שם בית-דירות שנבנה בסגנון שמקובל היה בזמן השלטון הסובייטי. הכתובת של הבניין אמרה: "רחוב לובלסקי 13".  עבור יהודי בילגוראיי היה זה רחוב הגשר, משום שבמורד הרחוב היה גשר בעל עטרת גמלונית שנבנה מעל ערוץ הנהר הלבן "בייאלה לאדה".  עומדות היו רגלינו ליד המקום ממנו ניטלה הקדושה, אף לא זכר לכך שפעם היו כאן מרכזם של החיים היהודיים של בילגוראיי... לא היה עוד מה לחפש שם... איזשהו דחף לא נשלט הוליך אותנו במורד הרחוב, עינינו היו פעורות לרווחה... מרחוק הבחנו בקימורו של הגשר, צעדינו הפכו למהירים יותר...

 

-  "לאן אתם הולכים?" חקרו אותנו מארחינו.

-  "לובלסקי 29 !" עניתי, קולי רועד מהתרגשות.

-  "אבל קבענו עם הבעלים להיפגש שם רק אחר הצהריים..." אמרו המארחים.

-  "אנו מוכרחים לראות את הבית עכשיו... נחזור שוב אחר הצהריים"

 

רחוב לובלסקי 29... הבית שאבא נולד בו...  משמאלו בית מגורים מודרני, מימינו שדה בר ריק המוליך אל הנהר שהגשר נמתח מעליו. מכיוון השדה גדר עץ הפרוצה במרכזה, ודרכה ניתן לראות את חצרו של איצ'ה קובל ואת חזיתה האחורית. מישהו שיפץ את החזית הפונה לרחוב, רק אותה, ואילו מאחור הותיר צריף עלוב של עץ שהרקב לא השאיר בו לוח עץ אחד מבלי ששם בו את חותמו. מדרגות עץ שמוליכות לדיוטה עליונה שעל פי המראה לא דרכה שם רגל אדם שנים רבות.  סולם מאולתר מעץ תלוי היה אופקית לאורכו של אחד הקירות. דלת עץ אחורית שנשארה מן הימים ההם אך שאינה נפתחת כבר שנים. באר ישנה עליה תלוי דלי. ואגף מגורים פעיל. עינינו לא שבעו מראות את ההזנחה. הרגשנו מעין קירבה לקירות הרקובים... גל של חום הציף אותנו... בדמיוננו ראינו את הבית והחצר כפי שאבא מתאר אותם בספרו, בחצר זאת גרו סבי וסבתי, כאן נולדו ילדיהם, בחורף דשדשו הם בשלג ובבוץ. בבית זה השמיע אבי את בכיו הראשון שעה שיצא לאוויר העולם, כאן זחל על ארבע, וכאן עשה את צעדיו הראשונים, מכאן יצא ללמוד בחדר עם בוקר ולכאן שב עם ליל...

 

את מחשבותינו הפריעה זקנה שיצא מן הבית וסקרה אותנו בחשדנות שלא ניסתה אפילו להסתיר.  שפתותיה רעדו, שערות צימחו בסנטרה, עיניה לא הקרינו טוב לב.  ניכר היה בה שאינה בוטחת בזרים שהופיעו להם לפתע וללא כל התראה... היא מלמלה משהו לא מובן,  "אני גרה כאן מאז ומתמיד..." תרגמו מארחנו את מלמולה, הזקנה נראתה עצבנית, ועצבנותה גברה מרגע לרגע... האם חששה שאנו באנו לקחת את הבית?

 

-  "נלך", המליצו מארחנו, "הבה לא נרגיז את האישה, הן נחזור לכאן אחר הצהריים... נפגוש את בעל הבית, הוא לא גר כאן, הוא שיכן כאן את דודתו, היא גרה כאן ושומרת על הבית בעבורו".

 

נקרענו מעל החצר והפלגנו לדרכנו.

 

השעה שש אחר הצהריים. חזרנו אל חצרו של איצ'ה קובל, ליד הבית המתינו לנו שניים מידידינו הפולנים ואתם גבר כרסתני - בעל הבית.  הוצגנו בפניו, מספר מלים מנומסות, הגבר הכניס אותנו אל תוך הבית. ריח חריף של בצל שהגברת הזקנה טיגנה קידם את פנינו, דמעות נקוו בעינינו, האם הבצל הוא שגרמם?  כירה ישנה שלפתחה הוכנסו עצים והבעירום, האש הלהיטה פלטות ברזל עגולות שעליהם הונחו הסירים והמחבתות, ארובה של מתכת שהעבירה את עשן השריפה אל השמיים, ממש כמו בימים ההם, ארובת הלבנים עדיין במקומה – כבר לא בשימוש. נזכרתי בתמונות של העיירה לאחר השריפה הגדולה של ערב מלחמת העולם השנייה בהן נראו ארובות אבן מאופק ועד אופק. הארובות בלבד עמדו איתנות כנגד האש, הן היו היחידות שנשארו, שהשריפה הגדולה לא יכלה להן. את כל היתר כילתה הבערה עד תום... העיירה הייתה לבית עלמין גדול, הארובות היו למצבות... עינינו לא חדלו מלסרוק את חדרי הבית הישן. צפוף היה שם, ברצפת העץ נראו חורים שעכברים כרסמו, העכברים דיירים שווי זכויות בבית, כאז כן עתה, דיירי הבית כל כך רגילים היו לקולות הכרסום של העכברים בקירות וברצפות העץ שכבר לא שמעו אותם יותר. צנצנות תחמיצים וירקות כבושים גדשו את המדפים הבודדים. זעקה חרישית של דלות עלתה מכל פינה, לנו מבחוץ נשמעה כזעקה, לדיירים המורגלים אליה קרוב לוודאי חרישית.   ביקשנו לעלות לדיוטה העליונה. בעל הבית הוביל אותנו במדרגות והזהירנו שאינן במיטבן: "שנים שאיש לא עלה למעלה, הכל כאן רעוע, אריג סמיך של קורי עכביש הכה במצחנו. המקום דמה יותר לעליית גג  מאשר קומת מגורים ובמרכזה עברה אותה ארובת הלבנים שתחילתה בקומת המגורים וסופה בשיפולי הגג. רצפה מלוחות של עץ שבין האחד לרעהו חריצים שניתן לראות דרכם את פנים אגף המגורים.  גומחה אפלה בסמוך לקיר, סיר לילה ישן ובודד מוטל על צדו, חלודה פשטה בצלעותיו.

-  "בגומחה זאת בגג התחבאו שלושים יהודים בזמן המלחמה..." אמר בעל הבית וחייך...

-  "לא מאמין לאף מילה שלך..." חשבתי ביני לבין עצמי.

 

ירדנו אל החצר. אחותי עמדה ליד דלת העץ הישנה שהוליכה לשום מקום. היא סימנה לי בידה להתקרב אליה. שלחה ידה לתיקה והוציאה מתוכו שתי אבנים קטנות, אותן אבנים שליקטה מקברו של אבא בישראל. רשמה על האבנים את המלים "לזכרו של אבא" נתנה לי אבן ולקחה לעצמה את השנייה. הנחנו את האבנים לסף הבית ופנינו לעזוב...

                           

הייתה זאת שעה של דמדומים שבין יום ולילה. היה זה אזור הדמדומים בו נפגשו החיים והמוות: שתי אבנים קטנות מארץ ישראל, מקום שלאחר עידן הנדודים בניכר ושואת יהודיי אירופה, סימל לאבא תחייה והוולדות מחדש.  שתי אבנים קטנות שלוקטו בבית הקברות בארץ מקום שמשמעותו – קץ, מוות.  שתי אבנים קטנות שהונחו על סף הבית בו נולד – מקום בו החלו חיים, בית הנמצא בעיירה בילגוראיי שסימלה לאבא את הקץ, מוות... שתי אבנים קטנות המסכמות שמונים וארבע שנים וסיפור חיי אדם באחת מהתקופות הרות הגורל והדרמתיות ביותר בתולדות ימי עולם והעם היהודי בפרט...

 

אבא הלך לעולמו בשנת 2004. עד נשמת אפו האחרונה לא ידע, שמכל הבתים בבילגוראיי שזכר, שהכיר ושידע על גורלם... דווקא הבית בו נולד, בחצרו של איצ'ה קובל, שבית זה היה כסנה בוער שלא אוכל... 

 

 

פולין 2007בעיקר בילגוראיי 190   פולין 2007בעיקר בילגוראיי 207  פולין 2007בעיקר בילגוראיי 217

"רחוב לובלסקי 29... הבית של איצ'ה קובל..." "מישהו      "ואילו מאחור הותיר צריף עלוב של עץ שהרקב לא        "מימינו שדה בר ריק המוליך אל הנהר שהגשר נמתח מעליו"

שיפץ את החזית הפונה לרחוב, רק אותה..."                     השאיר בו לוח עץ אחד מבלי ששם בו את חותמו"

 

 

פולין 2007בעיקר בילגוראיי 204  פולין 2007בעיקר בילגוראיי 192  פולין 2007בעיקר בילגוראיי 193

מכיוון השדה גדר עץ                                                                              "משקופי חלונות שתולעי העץ חוררו אותם  ככברה"

 

 

פולין 2007בעיקר בילגוראיי 208   פולין 2007בעיקר בילגוראיי 210  פולין 2007בעיקר בילגוראיי 205

   "מדרגות עץ שמוליכות לדיוטה עליונה שעל פי המראה לא דרכה שם רגל אדם שנים רבות"   "סולם מאולתר מעץ תלוי היה אופקית לאורכו של אחד הקירות"

 

 

פולין 2007 003  פולין 2007בעיקר בילגוראיי 211  פולין 2007בעיקר בילגוראיי 202

 "דלת העץ הישנה שהוליכה לשום מקום"    בחצר באר ישנה עליה תלוי דלי"     "את מחשבותינו הפריעה זקנה שיצא מן הבית וסקרה אותנו בחשדנות"

 

 פולין 2007 001 פולין 2007בעיקר בילגוראיי 395   פולין 2007בעיקר בילגוראיי 391

"ליד הבית המתין לנו גבר כרסתני - בעל הבית"      "כירה ישנה שלפתחה הוכנסו עצים והבעירום, האש הלהיטה פלטות        "ברצפת העץ נראו חורים שעכברים כרסמו"                                                                          ברזל עגולות שעליהם הונחו הסירים והמחבתות"

 

 פולין 2007בעיקר בילגוראיי 392                                  bilgoraj war

"צנצנות תחמיצים וירקות כבושים גדשו את המדפים הבודדים"   זיכרונות – תמונת ארכיון, בילגוראיי לאחר השריפה. "העיירה הייתה לבית עלמין גדול, הארובות היו למצבות...

 

 

פולין 2007בעיקר בילגוראיי 397  פולין 2007בעיקר בילגוראיי 401  פולין 2007בעיקר בילגוראיי 406

  "ארובת הלבנים מן הימים ההם, שתחילתה בקומת  -"בגומחה זאת בגג התחבאו שלושים יהודים בזמן   "רצפה מלוחות של עץ שבין האחד לרעהו חריצים שניתן

             המגורים וסופה בשיפולי הגג"                     המלחמה..." אמר בעל הבית וחייך...                               לראות דרכם את פנים אגף המגורים"

                                                                        -"לא מאמין לאף מילה שלך..." חשבתי ביני לבין עצמי.

 

 

אחריתו של איצ'ה קובל [ על פי ספרו של שמואל בר-און "והשמים שתקו" עמ' 205].

                               

... "חצרו של איצ'ה קובל כבר לא הייתה כפי שהייתה פעם. דיירי החצר פחתו. איצ'ה הזקן לא היה עוד בין החיים. השנים השאירו על ענק קשוח זה את רישומם, גופו כמו נשבר עליו, שיניו נשרו, ריאותיו הזקנות, בדומה למפוח בו נוהג היה ללבות את האש בגחלים, נתבלו ונתקשו לשאוף ולנשוף את האוויר. פיסות השומן, שנוהג היה להמיס באש ולבולען כצרי לתחלואיו לא הועילו לו עוד, וכפי שהיו יהודים אומרים, לא הוסיף הוא למשוך את העגלה זמן רב.  באחד הימים, בשעת בין הערביים, נשמעה ברחוב הגשר קול צעקה רמה. הייתה זאת צעקתה של ראשה, אשת איצ'ה.  לא הייתה זאת צעקה מן הסוג השגור על פיה, כאשר מי מבאי הבית מוציא היה מן הסירים בשר עשוי למחצה.  הייתה זאת יללה של כאב, ציפורניים, הקורעות בעור פניה, בראותה שבן זוגה, אתו עברה כברת דרך של יותר מחמישים שנה, פרש ממנה והלך לנצח, מן הסתם לפגוש את בנו האהוב מכל, גרשלה. גם שרול-יענקל לא היה עוד בין דיירי החצר. זה שנים אחדות העתיק את מגוריו לרחוב קשצ'ושקה, לסביבת ה"דיו-הויס" העגלונים. באותו לילה של כל-נדרי, של פרוץ המלחמה העולמית השנייה, לא נותר שם עוד את מי לברך בגמר-חתימה טובה".