(מוסרת את המידע: שרה אבינון)
משפחת ורשביאק WARSZAWIAK– משפחתו של אבי, יהודה-אריה לייב
יעקב פייבל ורשביאק נשוי לשושנה יוסטמן. הם סבתא
רבתא וסבא רבא שלי, ההורים של סבי, שמעון ורשביאק. אגב, שושנה היא נכדתו של הרבי מגור.
נתנאל
(סנה) שִיֵירSZYJER) ) נשוי לרוזה. הם סבתא רבתא וסבא רבא השניים שלי, ההורים
של סבתי חיה-שרה.
מסופר על שייר בספר חורבן בילגוראיי[1]: "הוא סחר ביין ובנפות, היה עשיר, נדבן, ניהל בית יהודי דתי אמיתי, היה מחסידיו של הרבי מגור. לקח כחתנים kcbu,hu t, vnkunsho
chu,r nvnapju, vjxhshu,: angui urachte’ jbul ruybcrd’
th,nr pprnti/" tj, ncbu,hu ak ahhr’
jhv-arv ’ vhh,v tfi אשתו של אותו
שמעון ורשביאק, הוא סבי.
שמעון ורשביאק ואשתו חיה-שרה (מבית
שייר). הם הסבים שלי מצד אבי. נאמר עליו שהיה מלומד גדול בתלמוד. הם ברחו מבילגוראיי
עם ילדיהם במהלך מלחמת העולם ה-1 לכיוון רוסיה וגרו בסוף בברדיצ'ב.
הם לא הצליחו כבר לחזור לבילגוראיי, כי נפתרו שניהם שם, אך רוב בניהם ובנותיהם
חזרו. ניתן להבחין, שאצל רובם נקראו הילדים הראשונים
על שם הסבתא והסבא (שרה
ושמעון). נולדו להם 13 ילדים, שניים מהם מתו בגיל צעיר מאוד עוד שניים – וולף
ויעקב – נפטרו אף הם בגיל צעיר. השאר –
האחיות והאחים של אבא שלי, שחיו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה – שמותיהם
וגורלם מפורטים להלן:
הבנות והבנים של שרה-חיה ושמעון ורשביאק:
ציפורה (פייגא) – היחידה מן האחים שלא חזרה לבילגוראיי אחרי מלחמת העולם הראשונה אלא נשארה בברדיצ'ב, נישאה שם ליעקב פפרמן
ונולדו להם: שרה, שמעון וסשה. חוץ מסשה נספו כולם בשואה. סשה עלה לארץ בשנות ה-80
ונפטר בינתיים.
יוכבד – נישאה ליעקב טאובר, ילדיהם: שרה ושמעון. הם גרו
בבילגוראיי , בפיאסקי, אזור שהיה בזמנו חדש בחולות. הם
בנו בית חדש יפה כשנה וחצי לפני פרוץ המלחמה... כל המשפחה נספתה. יש סברה[2], שבזמן המלחמה הם הסתתרו אצל
נוצרים, שקודם עבדו אצלם. אלה שהסתירו אותם, רצחו אותם בתום המלחמה.
ישעיהו (שייע) – הוא, אשתו וארבעת ילדיהם: שמעון, שרה, יצחק ודבורה, גרו בבילגוראיי ונספו
בשואה.
גילה – נישאה למנדל והיו להם שתי בנות, שרה ודבורה. הם
גרו בקרקוב, כולם נספו בשואה.
יצחק-מאיר – נשוי למרים-ליבה מבית רובינשטיין, ולהם שלושה ילדים, שרה, שמעון שהיו
תאומים ושלום. הם גרו בבילגוראיי בבית הדו-משפחתי שלהם ושל לייבל, אחיו. הוא וכל
משפחתו נספו בשואה. יצחק-מאיר ורשביאק היה דמות ידועה בבילגוראיי.
דברים שונים נודעו לי עליו מתוך הספר "חורבן בילגוראיי"[3]. למשל, הוא היה חבר בהנהלת בנק
המזרחי, שהוקם ב-1927 בעיירה, היה בין מייסדי בית הספר יבנה המפורסם בעיירה,
ולבסוף היה גם אחד מאנשי היודנראט. ב 1942 נתפס והובל בטרנספורט למידנק ושם נספה (כך לפי עדותו של ישראל גייסט
שם, עמ' 188, 203).
בנימין - היחיד בין האחים שעלה לארץ כחלוץ ב-
1922[4] הוא שינה את שמו
לשמעוני (ע"ש האבא, שמעון). בארץ התחתן עם
טובה מבית רובינשטיין (אף היא מבילגוראיי). שניהם כבר אינם בחיים. בנימין
גר בארץ בתל-אביב, עבד בבניין ובשנותיו האחרונות עבר לקיבוץ מעברות לצד בנו. טובה
רובינשטיין למדה משפטים עוד בוורשה, המשיכה באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתה
עורכת-דין ושנים רבות עבדה כיועצת משפטית בקק"ל. בתפקידה זה נסעה לקפריסין
בתקופה ששהו שם העולים שנעצרו בדרכם לארץ. בשליחות מאוחרת יותר ב-1950 נסעה לפולין
ועבדה שם בשגרירות ישראל בוורשה. בשליחות זאת היא פגשה אותי וסייעה בהסדרת עלייתי
ארצה. בארץ היה בינינו קשר מתמיד ובעיני ילדיי היא הייתה הסבתא שלהם.
בנם של טובה ובנימין, דוד, מהנדס מזון,
גר בקיבוץ מעברות עם אשתו צילה ולהם שלושה בנים ובת ונכדים, כולם גרים בארץ.
שמחה – לפני המלחמה גר בבילגוראיי. ברח
בתחילת המלחמה לברה"מ, חזר לבילגוראיי אחרי המלחמה כדי לברר מה עלה בגורל
משפחתו וסיפר על האווירה הקשה נגד יהודים ששררה שם. ב- 1946 עזב את פולין ונסע לדרום-אמריקה, התחתן
עם חסיה לבית מרוצ'ק. הם חיו
שנים רבות בברזיל ושם נפטרו. בברזיל נולדו ארבעת ילדיהם: ציפורה, יעקב, גילה
ויצחק. ציפורה ז"ל הלכה לעולמה השנה בברזיל, הותירה בעל, ולטר גוטליב וילדים.
גם יצחק חי בברזיל, ואילו יעקב, איש היי-טק, עם אשתו, מנוחה, גרים בארץ, באשדוד.
יש להם שני בנים ובת ונכדים. גילה, מורה לחינוך מיוחד, ובעלה, קרול כהן, אף הם
בארץ, גרים בבאר-שבע. יש להם בת ובן ונכדים.
סנה
- לפני המלחמה
גר בבילגוראיי, ביתו היה סמוך לבית אחיו, לייבל. גם הוא ברח בתחילת המלחמה
לברה"מ והגיע ב- 1946 לדרום-אמריקה. הוא ואשתו איידל מבית הירשבורן חיו שנים רבות בברזיל, ושם נפטרו. להם שתי בנות ובן
ונכדים, כולם חיים בחו"ל.
שמחה וסנה חזרו לפולין בתום הקרבות וכשהתברר להם, שאני חיה אצל משפחה
נוצרית,
הם עשו מאמצים להוציא אותי משם והצליחו בכך ב- 1946. הייתי אז בת 10. הם
העבירו אותי לבית יתומים של "המזרחי" בזבז'ה,
וכשברחתי משם וחזרתי למשפחה הנוצרית, הגישו תביעה לבית-המשפט בקרקוב.
למרות שבית המשפט פסק לטובתם, לא רציתי לעבור אליהם, והם ויתרו והגרו לדרום
אמריקה, כמפורט לעיל.
יהודה-אריה (לייבל) – נשוי לאסתר (אתקה)
לבית גרינאפל – אלה הוריי.
היו להם שני ילדים:
שמעון שנולד[5] ב 5.4.1931 ואני, שרה, שנולדתי ב-
18.7.1936.
בתחילת המלחמה ברחנו מבילגוראיי ללבוב
ואח"כ לברודי. הוריי ואחי שמעון נספו בשואה, אמי באזור ברודי ואילו אבי ואחי הובלו,
כנראה, לאושוויץ ונספו שם. לפני המלחמה גרנו בבילגוראיי, במפגש הרחובות
בוירסקה
ורדזיצקה. השם שונה עכשיו למוניושקי.
היה זה אותו בית, שהיה שייך בזמנו להורים
של אבי, ושופץ בתחילת שנות ה-30.
בבית היה טלפון ומספרו היה 71. דודי צבי זוכר את המספר וטוען שבעת ההיא היו
אולי 100 מספרי טלפון בעיירה.
הבית היה דו-משפחתי, ולבד ממשפחתנו, גרה בו גם משפחתו של יצחק-מאיר, אחיו של
אבא. באותה חצר, בבית נפרד, גר גם הדוד
סנה, אח אחר של אבא. השכן הקרוב, שרק גדר
הפרידה בין הבית שלנו לשלו, היה הרבי מבעלז.
אבא, לייבל, עסק במסחר ובעיבוד ראשוני כלשהו של פשתן. את הפשתן סיפקו לו
איכרים מהסביבה, שגידלו אותו, והוא היה שולח אותו אחר-כך למקומות ייצור בפולין וגם
בחו"ל. בקצה החצר, מאחורי הבית שגרנו
בו, היה מחסן גדול של פשתן, בנוי מלבנים ומבטון. המחסן נבנה כך לפי דרישת העירייה
מטעמי בטיחות אש, כיוון שהפשתן הוא חומר דליק.
בתחילת המלחמה נשרף בית המגורים שלנו, אבל המחסן הגדול שרד.
הייתה התרגשות גדולה, כאשר בביקורנו עם המשלחת ב-2010 מצאנו את המחסן אחרי
חיפושים רבים. מצאנו אותו בין השאר בזכותו של משה פך, שהוביל אותנו לסביבתו. הבית
של משפחת פך עמד מול הבית שלנו. המחסן מצוי היום בבעלותו של פוול
שצ'וחור, שמשפץ והופך אותו לבית מגוריו. נפגשנו אתו
וערכנו סיור במבנה המרשים והגדול, בעל הכתלים העבים, שנראה כמעט כמו מבצר...
אני, היום שרה אבינון,
היחידה ששרדתי את המלחמה בדרך פלא, הגעתי לארץ ב-1950 והסיפור שלי מונצח בספרי: אל
רפסודות בתהום, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1998.
אני נשואה לבנימין אבינון למעלה מ 54 שנים, יש לנו שתי בנות ובן: אורלי שלם
(נוירו-פסיכולוגית) נשואה לזורי, רן אבינון (מהנדס
אלקטרוניקה ומסטר במנהל עסקים) נשוי לדפנה ומיכל קליש
(דוקטור לפיזיקה) נשואה לדרור. היום שלושתם מתגוררים בארץ, ובזכותם התברכנו ב-11
נכדים מקסימים.
משפחת
גרינאפל GRINAPEL משפחתה של אמי, אסתר ורשביאק
אברם
גרינאפל – נשוי לברכה (ברוניה) מבית אדר מזמושץ' – אלה הם סבי וסבתי מצד אמא. המשפחה התגוררה בוולה מאלה ליד בילגוראיי, אזור כפרי, ירוק, ליד נחל ומוקף
ביערות.
מול בית המשפחה היו "מפעליו" של סבא: טחנת קמח, שפעלה בכוח הזרימה
של הנחל ושימשה את איכרי הסביבה, בריכת דגים גדולה והעיקר – מנסרה, שעיבדה את
העצים, שסבא קיבל זיכיון לכרות אותם ביערות של משפחת זמויסקי.
עד פתח המנסרה הגיעה הרכבת הקטנה, קולייקה, שהביאה את
העצים שנכרתו ולקחה את העצים המעובדים.
בסיור בפולין ב-2010 ביקרנו והתפעלנו מן המקום הנרחב והיפה הזה, שהיה שייך
לסבא,
אך היום לא נותר שם כלום מרכושו, חוץ מקטע קטן של קיר למזכרת.
לסבא וסבתא היו שישה בנים ובנות: שלושת הבוגרים היו נשואים עם ילדים ואילו
שלושת הצעירים היו עדיין בגיל נעורים,
כשפרצה המלחמה. סבתא, סבא ושלושת הצעירים ברחו מזרחה, תחילה ללבוב ואח"כ
הוגלו לסיביר. הם חזרו לפולין רק שנתיים או שלוש אחרי המלחמה, חששו לחזור
לבילגוראיי והתגוררו בוורוצלב.
כשסבא אברם שמע על קיומי אצל משפחה נוצרית בקרקוב
(משפחת פילך), הוא עשה הכול כדי להוציא אותי משם, ואני לא הקלתי עליו את המלאכה.
אחרי התדיינות משפטית ובזכות עקשנותו עליתי ארצה ב-1950 עם הסבים ועם שלום בנם.
הסבא והסבתא נפטרו בארץ.
הבנות
והבנים של ברכה ואברם גרינאפל:
יעקב - נשוי לברוכצ'ה
מבית ארבספלד, הייתה להם בת אניה. הם גרו בבילגוראיי
וברחו בתחילת המלחמה ללבוב. הם נספו
בשואה.
אסתר
(אתקה) – כאמור לעיל זאת אמי, נישאה לאבי, לייבל ורשביאק. סיפרו רבות על טוב לבה, שגרם לה לעזור לרבים. נספתה
בשואה[6].
איטקה - נישאה להירש רוזן שהיה מהנדס
טקסטיל מלודז'. היו להם שני ילדים,
רחל ויעקב. הם גרו בלובלין ואח"כ עברו ללודז',
אבל בתחילת המלחמה הם באו ללובלין,
שם היו להם בני משפחה. כשהתחילו הרדיפות, הם התחבאו עם קבוצת יהודים בבונקר.
לאחר שבעלה נפטר (מטיפוס?) בבונקר, היא יצאה מהבונקר עם שני הילדים. הם נתפסו
ונספו, כנראה במידנק.
בלקה (בלצ'יה) - בזמן המלחמה הייתה עם הוריה
בברה"מ. אחרי המלחמה התחתנה עם הרש ליבר והייתה
להם חנות בוורוצלב. הם עלו ארצה ב- 1956 וכאן נולדה להם בת,
יונה, היא נשואה ולה ארבעה ילדים ונכדים. בלקה
ז"ל נפטרה בגיל מופלג לפני שנים ספורות.
שלום – לפני המלחמה למד בגימנסיה
בלובלין. בזמן לימודיו נהג להתגורר שם אצל אחותו איטקה,
והיה מגיע לבית הוריו רק בחגים ובחופש הגדול.
בזמן המלחמה היה עם הוריו בברה"מ.
ב 1950 עלה יחד אתם ואתי ארצה. כאן עבד בעיריית חיפה, גר בקריית מוצקין,
התחתן עם חיה ונולדו להם שלושה ילדים: ורדית, ונורית ואבי התאומים, שלושתם נשואים עם ילדים ומתגוררים בארץ. שלום
ז"ל נפטר.
צבי
(הירש) – צעיר הבנים, היה קרוב לגילו של שימק אחי
ואחיינו. למד בבילגוראיי (יחד עם שמואל עצמון-וירצר).
אמנם הוא גר עם הוריו בוולה מאלה, אבל בגלל לימודיו
בבילגוראיי בילה הרבה בביתנו, כלומר בבית אחותו אתקה.
ממנו שמעתי דברים רבים על הבית שלנו ועל משפחתי.
צבי היה בזמן המלחמה עם הוריו בברה"מ, חזר עוד לפניהם לפולין והגיע משם
למחנות העקורים בגרמניה. בדרך לארץ נעצר במחנה בקפריסין ושם התחתן עם אתי מבית
מילר. הם הגיעו לארץ, גרו תחילה בחיפה ואח"כ בקריית מוצקין, וצבי עבד זמן רב
במכס בנמל חיפה. נולדו להם שתי בנות, פנינה ושושי, שתיהן נשואות עם ילדים ונכדים.
לסיכום
- חשבון האימים:
כפי שניתן לראות מן הנתונים שלעיל, חלק מבני משפחתי (אחים ואחיות של אמא
ואבא) ברחו או הוגלו למזרחה של ברה"מ, כלומר לאזורים, שהגרמנים לא הגיעו
אליהם. תנאי חייהם היו קשים, אך הם ניצלו כולם ונשארו בחיים בתום המלחמה.
לעומת זאת מ- 35 הנפשות ממשפחות אבי ואמי, שהכיבוש הגרמני הגיע אליהם,
רק שניים ניצלו: סשה ואני, השאר נספו.
יהי זכרם ברוך!
[1] הדברים מספר זה מתורגמים כאן
ע"י שרה אבינון מהגרסה הפולנית של "חורבן בילגוראיי:
"ZAGLADA BILGORAJA” . בגרסה הפולנית יש מפתחות
רבים של שמות משפחה, שמות מקומות ועוד. המתרגמת לפולנית, שעמדה בראש הצוות שעבד על
הספר היא פרופ' מוניקה אדמצ'ק גרבובסקה
מהאוניברסיטה בלובלין .
2 כך לפי עדותו של שמחה ורשביאק,
שחזר לבילגוראיי אחרי המלחמה. רוב המידע על בני משפחתי הגיע אלי ממנו באמצעות בנו,
יעקב, או מן האח של אמי, צבי מילר
(גרינאפל).
3 ראו הערה
מס' 1
4 מוזכר בספרו של בשביס
זינגר "אנשים בדרכי", כשהוא פגש אותו בהכשרה לא רחוק מוורשה. ראו תמונת
הפרידה שלו מחברים בבילגוראיי.
5 אריך
הולדתו של אחי נודע לי רק מתעודת הלידה שלו, שקיבלתי בבילגוראיי, בביקור המשלחת שם
ב- 2010.
6 הפרטים לעיל
יצחק-מאיר ורשביאק ומרים ליבה – בילגוראיי 1922 יצחק-מאיר ורשביאק
(ראשון מימין בשורה אחרונה) הנהלת בנק המזרחי
שלום (ראשון משמאל)
ואחותו בלקה (שלישית משמאל) גרינאפל ראשונה משמאל אתקה
ורשביאק ולפניה – שימק בנה
(אמי ואחי)
אברם וברכה גרינאפל (סבי
וסבתי)
שלום גרינאפל בוולה מאלה במפעלי אביו. שרה אבינון, 2010, ליד הקיר שנותר ממפעלי
הסבא בוולה מאלה האם זה הקיר שבתמונה מימין?
שלום גרינאפל בוולה מאלה ואותו מקום
יפה כפי שנגלה לעינינו בהגיע קבוצת המטיילים למקום ב 2010
אתקה ורשביאק ובנה שימק (באמצע) (אמי
ואחי)
בלקה גרינאפל
מימין: אתקה ורשביאק עם ילדיה: שימק ושרה. צולם בבית בבילגוראיי פברואר 1939 (ניתן לראות את
הטלפון מאחור – מצרך נדיר בבילגוראיי אז)
משמאל: שרה ורשביאק עם אחיה שימק 1936
שימק ורשביאק,
אחי, בבילגוראיי שרה ורשביאק. בביתה בבילגוראיי פברואר 1939
בני דודים
שלי – כולם נספו
כך ראינו את
המחסן של אבא, מבצבץ מאחור בילגוראיי 1.8.2010 וכך הוא נראה בפנים
ושוב מזווית שונה מבחוץ בתוך המחסן
העומד בשיפוצו: אני עם פאוול שצ'וחור, הבעלים הנוכחי
פרידה מבנימין ורשביאק לרגל עלייתו
ל"ארץ ישרואל" 1923, מאוחר יותר הצטרפו אליו
אחרים מהמצולמים, טננהולץ למשל. כולם היו בני 18 לערך. כמה מהאנשים שבתמונה:
יושבים בשורה הראשונה משמאל לימין – מוישה הורנדרקסלר,
שאף הוא עלה לישראל, אמי – קיילה ברגשטיין ואבי – טויבייה טננהולץ מאחוריהם בשורה השנייה הנער עם העניבה – בנימין ורשביאק
שיותר לא שב לבילגוראיי, התגורר בקיבוץ מעברות, היה דודה של שרה אבינון, בנו עדיין
גר במעברות. בשורה השלישית מימין עומדת הינדה פוקס אמא של רבקה ניב ולידה
יושב אביה של רבקה.
[התמונה ודברי ההסבר באדיבותה של עמליה מיודובניק]
Farewell to Biniamin
Warshawiak upon making Allia
to “Erez Isroel” 1923. Later some of the photographed
joined him like Tenenholz. All of them were about 18
years old. Some people from the picture: In the first row
sitting from left to right are: Moishe Horendreksler that also was in Israel at the same time, my
mother Kaile Bergstein and my father Toiwie Tenenholz that also was in
Israel. Behind them in the second row sitting: the one with a tie is Biniamin Warshawiak that never
went back to Bilgoraj, lived in kibbutz Maabarot, he
was uncle of Sara Avinun and his son is still living in Maabarot.
In the third row in the right side standing is Hinde Fuks, Rivka's mother and the
second on sitting in the second row is Rivka Niv's father. [ Photo and explanation by Amalia Miodownik[