בתאריך 15.12.11 נערך בהיכל התרבות של עפולה "כנס השיבה ממסע לחיים". כנס זה סיכם למעשה את אירועי הנסיעה לפולין של 150 ילדי עפולה בתוספת של כ 30 מלווים. מסע שנשזר בתוכו ביקור בבילגוראיי [עיר תאומה לעפולה] שנכללה בו קבלת פנים יוצאת מגדר הרגיל של המקומיים לאורחיהם מישראל.

לכנס סיכום זה הוזמנו גם רבקה ניב וישראל בר-און וכמובן גם דליה בר, ילידת בילגוראיי, יקירת עפולה ומנהלת הקתדרה העירונית. דליה, יש לה מניות רבות בקשר שנוצר בין שתי הערים. אנו הוזמנו כדי לייצג את ארגון יוצאי בילגוראיי וכדי להודות על, ולציין את שיתוף הפעולה בעניין זה שבין העירייה לביננו.

האירוע החל כבר באכסדרה של היכל התרבות לתוכו התקבצו משתתפי המסע ואורחים מוזמנים. לא ניתן היה שלא לחוש בכך שהיחסים בין משתתפי המסע התגבשו כתוצאה ממנו, חיבוקים, נשיקות וגילויים של חיבה לא הותירו ספק באשר להשפעת מסע זה על קרוב הלבבות שנוצר בין כל מי שלקח בו חלק. לאורך הקירות על גבי קני-ציור הוצבו תמונות מוגדלות של בילגוראיי שצולמו לפני המלחמה ותמונות עדכניות יותר לרבות תמונות של שועי העיר, של חסידת אומות העולם דנוטה מיקולסקי מבילגוראיי ושל גבריאלה גרוז'אנט שהוריה הצילו יהודים ושילמו על כך בחייהם שעה שנתפסו. באגף אחר של האכסדרה היטיבו האורחים את ליבם בכיבוד ובמשקה.

בשעה שנקבעה מראש הוכנס הציבור אל תוך האולם, הושמעו דברי ברכה ושתי תלמידות שהנחו את האירוע הזמינו אל הבמה תלמידים כדי שיקריאו את התרשמויותיהם מהמסע מתוך יומניהם. היו אלו רגעים של התרוממות הרוח לשמוע את דבריהם המרגשים של הצעירים ואת התובנות "המבוגרות" והמשמעויות שהפיקו מסיור חשוב זה, לא פחות חשוב היה להתרשם מיכולות הביטוי שלהם ועד כמה התרחשויות שונות וחוויות שעברו עליהם קיבלו בעיניהם משמעויות סמליות. העירייה הפיקה תקליטור של מסע זה וחלקים ממנו הוקרנו על גבי המסך שעל הבמה. ראש העיר, מר אבי אלקבץ שעמד בראש המשלחת נשא אף הוא דברים וחלק עם כולם את חוויותיו בהדגישו את חשיבות המפעל הזה ועל החלטתו להפוך את המסע העירוני למסורת ותקוותו להמשיכה בעתיד ואף להרחיבה.

המשלחת שיצאה לפולין כללה בתוכה לבד ממאה וחמישים התלמידים מכל בתי הספר בעיר ומורים גם נציגי ציבור, עובדי עירייה, הורי תלמידים, נציגי משפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה. שני אנשים שפעולתם הייתה חשובה ביותר במסע זה ושזכו לתשבחות מעל הבמה היו רכזת מנהלת פולין ומנהלת יחידת הנוער בעירייה הגב' תמר דיגמי שפעילותה נטולת הדופי הייתה הסיבה לכך שהמסע עבר בצורה חלקה וללא דופי, וכן מר מונייק וינברג ששינה את שמו בארץ למשה גפן, איש מופלא זה, תושב מגדל העמק, יליד קאלושין בפולין, ניצול שואה וילד טהרן, יצא עם המשלחת בתפקיד של "עדות חייה", כשנקרא לבמה כדי להודות לו על תרומתו למסע ניכר היה שבמסע זה הצליח לחדור ללב כל אחד ממשתתפיו, אני קובע זאת משום שהקהל כולו קם על רגליו לכבודו, הריע לו בצעקות של התלהבות ובתשואות סוחפות וממושכות. איש זה כתב ספר המבוסס על זכרונותיו "ולמרות הכל" וספר זה חולק לכל אחד מן המשתתפים בערב זה.

כל אחד מאותם שתרמו למסע נקרא לבמה והתכבד בזר פרחים, בין מקבלי הזרים היו גם ישראל בר-און ודליה בר שבדברי התודה שלה אמרה שזה לה כבוד גדול וחשיבות רבה לכך שילדיה שאמם ילידת בילגוראיי נולדו בעפולה שתי הערים שהן חלק מפרשת חייה...

חלק נכבד מהטכס יוחד לקשר שבין עפולה לבילגוראיי ועל ההחלטה להזמין את אנשי בילגוראיי לעפולה, על ההחלטה לשלוח משלחת מעפולה במיוחד לבילגוראיי שלא במסגרת המסע לחיים כדי להמשיך לפתח ולחזק את הקשרים שבין שתי הערים, וכ"כ הוקרן על המסך סרט שתאר פרקים מתוך הביקור שנערך בבילגוראיי במסע הזה.

עיריית עפולה שערכה את האירוע, הזמינה את תיאטרון היידישפיל בהצגה "געבירטיג" כדי למלא את החלק האמנותי של הערב. הייתה זאת בחירה טובה וראויה, נושא ההצגה החוזר אל פולין וקרקוב של לפני המלחמה עד פרוץ המלחמה והשירים הנפלאים של 'הטרובדור' היהודי הענק געבירטיג התאימו כמו כפפה ליד לתוכנו של ערב זה. ההצגה על כל היבטיה הייתה מעולה, משחק מצויין של כל אחד מן המשתתפים, ולמרות שההצגה נערכה בעברית [למעט השירים שהושרו ביידיש], הרי שרוח היידיש שרתה עליה עד שלפרקים שכחתי, כלל ועיקר, שההצגה אינה מוגשת בשפת המקור. עסיסיותה של היידיש הוטמעה בטבעיות ובכישרון ע"י יהושע סובול אל תוך העברית, חידודי הלשון, ההומור והרב-משמעותיות של ביטויים שמאפיינים את שפת היידיש הוגשו בעברית ללא שמץ של מלאכותיות, לא מעט תרמו לכך יכולות המשחק של משתתפי ההצגה שהשכילו ליישם את שנאמר בתוך השיר איזה אורקסטרה: "המנגנים דיברו רוסית אבל זייפו רק בעברית. איזה אורקסטרה יפה- ראשון לציון מארש" כאן אני מרשה לעצמי להמציא פרפראזה, לשנות ולומר – השחקנים דברו עברית אבל שיחקו וחשבו ביידיש אורגינלית... משחקם של כל המשתתפים הוגש בחן רב וראוי לציין בפרט את משחקם המרגש של יעקב בודו, אנדריי קשקר וישראל טרייסטמן עם הדגשה נוספת לשבח של הוירטואוזיות הבימתית של אנדריי קשקר שהתפקיד נראה כתפור על פי כישוריו המגוונים ויכולותיו ללבוש ולפשוט צורה בכל רגע נתון, שחקן שכמותו לא ניתן להמציא, או שיש לך את מתת האל הזאת או שלא. שיריו של גביערטיג והמוסיקה שלהם, מוכרים, עוד מהבית הישן, לכל נפש יהודית שפרשת חייה משתרעת מאירופה בין הרבע הראשון של המאה העשרים ועד לימינו, אך גם לבניהם ובנותיהם, בני דור שני שגדלו על המנגינות שזמרו הוריהם בבתיהם החדשים שהקימו לאחר שואת יהודיי אירופה, ושירים אלו נדדו לכל התפוצות בהם התמקמו אותם יהודים, שירים אלו הושמעו במעמד ההצגה הזאת לבני הדור הצעיר, דור "אשר לא ידע את יוסף", אנשים שסיגלו לעצמם ז'אנרים שונים לחלוטין של תרבות, ובחלקם ילדיהם של יהודים מתפוצות ותרבויות שמעולם לא נחשפו לגביערטיג, והנה יושבים אותם צעירים בקהל, לאחר שספגו במסע שעברו רקע חיוני להבנת התקופה ומה שעבר על היהדות, והם שומעים וסופגים אל תוכם את הנעימות, ומפנימים את התכנים המילוליים, ואתה מביט בפניהם ורואה עד כמה נפשם יוצאת אל מה שאזניהם קולטות, והם מגיבים בהתלהבות ובארשת פנים האומרת

הנאה ותודה, היש הוכחה טובה יותר לכך שמכמני תרבות אלו הן קלאסיקה? היש עוד הוכחה טובה יותר לכך שקלאסיקה עומדת בפני שיני-הזמן ועומדת במבחן הזמן והמקום? היש עוד ספק בכך שקלאסיקות מעין אילו, חייבות בטיפוח וחשיפה

כדי שישארו קלאסיקות? היש עוד ספק בלב מי עד כמה גדולה וחשובה תרומתו של תיאטרון היידישפיל בשימור אותן קלאסיקות יהודיות מאושיות התרבות היהודית ומאותן המשפיעות על התרבות הגלובאלית.

צעירים ישראלים שכל חייהם עוד לפניהם חזרו "ממסע לחיים", ואני מהמר על כך שכל אחד מהם התבגר פתאום, את התום הנערי, ודפוסי החשיבה הילדותיים, הותירו רובם, כשחזרו לאוטובוסים, באותם אתרים בהם השאירו ששה מליון יהודים את חייהם. פשוט אינך יכול להיות במקומות שכאלה מבלי שהדבר לא יותיר חותם נפשי עליך. המחשבה משתנה, ההתייחסות למושג "אחריות" משתנה, ההכרה בערך "החיים" מקבלת מימדים שונים לחלוטין, ההתייחסות למדינה היהודית בה הם חיים אינה עוד בחזקת "מובן מאליו". אין לי כל ספק בתרומה שחוויה שכזאת תורמת ותרמה לכל אחד להיות "מענטש" להיות "בן-אדם".

להלן אני מצרף תמונות שצלמתי במעמד זה. [ישראל בר-און]

ראש העיר עפולה מר אבי אלקבץ ליד תמונה בו הוא מצולם עם יאנוש רוסלן, ראש העיר של בילגוראיי.

באכסדרה: דליה בר ורבקה ליד תמונות של דנוטה מיקולסקי ושל שני ראשי הערים בחתימה על ברית ערים תאומות

מפגש של משתתפי המסע לפני הכניסה לאולם

בתוך האולם – הקרנה על המסך

הקהל גודש את האולם

רבקה ניב וישראל המצלם את עצמו

שתי תלמידות מנחות את האירוע

תלמידים מקריאים את התרשמויותיהם מתוך יומניהם

ראש העיר של עפולה אבי אלקבץ נושא דברים

ראש העיר של עפולה מציג את תמר דגמי [רכזת מנהלת פולין בעיריה] ומודה לה על פועלה וגם היא נואמת

מר מונייק וינברג ששינה את שמו בארץ למשה גפן, תושב מגדל העמק, יליד קאלושין בפולין, ניצול שואה וילד טהרן, יצא עם המשלחת בתפקיד של "עדות חייה", וחדר ללב כל מי שהשתתף במשא זה – כאן הוא מגיב לדברי התודה שהורעפו עליו.

והקהל עומד לכבודו ומקבל אותו בתשואות הערכה חמות.

ולסיום מבחר תמונות מהצגת "געבירטיג" של היידישפיל