צילמו
את האירוע: ד"ר מיכל קליש אבינון, אלי אולמר וישראל בר-און
אולמר אליעזר [אלי] ואחותו אמסלם רחל לבית אולמר
אמסלם רחל לבית אולמר
ובני הזוג טל בנימין ומרים
בני
הזוג טל בנימין ומרים
שמוליק
עצמון וירצר
דפנה ברפמן
הינדה
בייזר
מלכה מינץ
הנקה זילברצויג
אלקה שובל
מיכל קאליש אבינון [בת שרה ובני אבינון] בני אבינון [בעלה של שרה]
שרה
אבינון [אשת בני]
אורלי שלם אבינון [בת שרה ובני אבינון]
אריה
ברגר
בני ברגר [בן אריה ברגר]
ישראל
קורן
אמיר קורן [בן של ישראל קורן]
נעמי
טנא [אשת שמיל שמשום מה לא צולם ואתו הסליחה] איילה לוין וינדר
מירה
רום [בתו של משה פך] ישראל בר-און
עם משה פך
אביגדור
טייר ונכדו ערן פלדי ציפורה
פלדי וערן [בתו ונכדו של אביגדור טייר]
מאחור
במשקפיים כהים, כיאה ל'שפיון' יחיאל נרקיס ידידי – יו"ר ארגון טומשוב לובלסקי שכבד אותנו בנוכחותו
אביגדור
טייר ציפורה וערן פלדי
שלמה הרמן עם אביגדור טייר
האחים
פנחס שובל [מימין] וזאב שיינוולד [משמאל]
פיליפ
קלסון [נצר בין היתר למשפחת שיינזינגר] פוגש לראשונה את
רחל שיינזינגר לבית ברגרפריינד
בני
שבט הברגרפריינדים: מימין רחל שיינזינגר,
משמאל שושנה נגר וחני גנני
בני
שבט הברגרפריינדים: מימין אדלר אסתר ובגבה יהודית רז
משמאל חני גנני.
נחמיה
ברגרפריינד
יצחק [איציק] גלנץ
ברזל
יהודה
ישראל
בר-און עם משה פך
ישראל בר-און עם שלמה הרמן
ישראל
בר-און מנחה את האזכרה.
הנחיית
האזכרה ע"י
חברים יקרים –
יוצאי ובני יוצאי העיירה בילגוראיי.
קודם שנתחיל
בטכס האזכרה, אנו מבקשים בזאת לכבד את זכרם של מספר חברי הארגון שלנו, שהלכו
לעולמם במהלך השנה שבין אזכרה לאזכרה:
· שולה אמיר [ארבספלד] ז"ל שהלכה לעולמה ב 11.04.11 בת 97 הייתה במותה, שולה הייתה אמה של חברתנו דליה בר.
· רבקה רגינה אוברהנד בלבן ז"ל הלכה לעולמה ב 18.04. 11 בת 93 הייתה במותה, הייתה ילידת בילגוראיי ואמם של נפתלי אנטול אוברהנד בלבן, לאון בלבן והנרי בלבן.
· ד"ר אלכסנדר מנס ז"ל, יליד בילגוראיי הלך לעולמו בדצמבר 2010 בן 81 היה במותו, היה מדען מוערך ורב מוניטין ועורך סיינטיפיק אמריקן ישראל.
· ישראל ברגרפריינד ז"ל, יליד בילגוראיי הלך לעולמו ביולי 2010 בן 91 היה במותו, וילדיו רכזו את זיכרונותיו לספר שראה אור לפני חדשים ספורים, היה אביהם של משה, גדעון ואלי ברגרפריינד.
· בתיה ויינברג לבית שטרוזר ז"ל שנפטרה ב 25.04.11 בת 66 הייתה במותה. בתיה, אמם של ישראל וארז ויינברג ואחותם של נחמה שטרוזר ז"ל ואסתר ברקן תבדל לחיים ארוכים.
· אברהם מנה ז"ל, בן תשעים בקרוב היה במותו. היה בעלה של ציפורה מנה ז"ל [למשפחת גליקליך מבילגוראיי שהלכה לעולמה לפני מספר שנים]. ואביה של חברתנו חני גנני ואחיה ישעיהו מנה, יבדלו לחיים ארוכים.
ולדעתי ראוי
גם להזכיר נפטרים שלא היו בחייהם חברי הארגון אך בנפשם ובזכות פועלם ראוי שנכבד את
זכרם.
· יידביגה מיקולסקה סאלאטה ז"ל [Jadwiga Mikulska-Salata], בתו של יאן מיקולסקיJan Mikulski] ] ומליניה מיקולסקי [Melania Mikulska], אחותם של דנוטה רנק מיקולסקי [Danuta Mikulska-Renk] ויירי מיקולסקי [Jerzy Mikulski]. כולם נוצרים בילגוראיי שהוכרו ע"י "יד ושם" כחסידי אומות העולם על שהצילו חמש נפשות יהודיות בבילגוראיי מידיי המרצחים הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בימי האימים של מלחמת העולם השנייה [הניצולים היו בן-ציון רוזנבאום, רבקה ויינברג, מלכה וקסליכט, חיים רוזנבאום ופרלה ויינברג קניג]. יידביגה הלכה לעולמה לאחר מחלה ממושכת, בת 87 הייתה במותה.
· ג'ו [יוסף] לומר ז"ל בן 62 במותו, בנו של ארט לומרמן, שהיה יליד בילגוראיי, היגר לארה"ב ועשה חייל רב בעסקיו, מוכר לכולם בזכות תרומתו לשיפוץ בית הקברות היהודי בבילגוראיי והקמת המצבה לזכר משפחתו ולזכר יהודי בילגוראיי בבית הקברות היהודי בעיירה. בנו המנוח, טבע ומת בנהר ריו דה לה פלטה שבבואנוס איירס בהיותו בחופשה עם אשתו אסתר בארגנטינה. ג'ו בנוסף להיותו איש עסקים עסק גם בחקר השואה ושני ספרים שכתב ראו אור. היה ידוע כתורם נדיב ותרם רבות בעיקר למוסדות הקשורים בחקר והנצחת השואה.
את האזכרה תפתח שרה אבינון – 'זמרת
הבית' של ארגון יוצאי בילגוראיי בשיר העירה בוערת. שרה שגם פרשת חייה היא סיפור
מרתק של ילדה בשואה, ששורדת בנסיבות הטרגיות ביותר סיפור שיש לו אפילוג בהיוולדות
מחודשת אל תוך היהדות ויצירת משפחה מאושרת עם בעל אוהב וילדים מוצלחים, סיפור חיים
שראה אור בספרה אל רפסודות בתהום, ושגם יד ושם מצא לנכון לתת לו פינה במוזיאון כדי
לייצג את נושא הילדים בשואה. שרה בבקשה.
[בתמונה – שרה אבינון פותחת
בשירה את אירוע האזכרה]
זאת הפעם השביעית מאז הקמתו מחדש
של ארגוננו שאנו מקיימים את מפגש הזיכרון לקרבנות בני עיירתנו: גברים, נשים וטף,
שנרצחו בשיטתיות מצמררת שהתבססה, תוכננה ובוצעה ע"י הצוררים הנאצים ומשתפי
הפעולה שלהם, על רקע של שנאה וסלידה מהיהודי באשר הוא.
מה עוד לא אמרנו באזכרות שלנו על
בילגוראיי היהודית עיירת מוצאנו, ותמיד, איני צריך לחפש הרבה כדי לספר על עוד משהו
מאותו מיקרוקוסמוס שעוד לא סיפרנו עליו, אבל אנו נמצאים במעמד של אזכרה, וכדרכו של
עולם באזכרה מזכירים אנשים שהיו ואינם עוד, וכאלה היו מקרב יהודי בבילגוראיי בני
דור ההכחדה, רבים, יותר מדי רבים יחסית לכלל כמות תושביה. והם קודם כל אנשים. עולם
ומלואו של אנשים. טובים ורחומים, בעלי תושייה איש איש בדרכו הוא [כי כדי לשרוד
בתנאים הקשים ששררו בה התחייבה תושייה], אנשים שתרמו אפילו שלא מדעת לרווחת הכלל
ולטובת הציבור. חלקם תמימים, חלקם מפוקחים, חלקם בנים של תורה והגייה ואמונה ללא
מצרים וחלקם כאלו שכן ידעו לשאול, וכפרו באורך החיים האורתודוקסי ופנו להשכלה,
ובחלקם אפילו חיפשו את תיקון עולמם בזרמים אידאולוגיים ומצאו עצמם בזרועות
הסוציאליזם, הציונות וכיו"ב. מעטים
מיהודייה של בילגוראיי היו ששיחק להם מזלם, חלקם היו מפוקחים ומהירי החלטה לנוס על
נפשם על משפחותיהם בעוד מועד, גם מקרבם לא כולם שרדו את התלאות שהציב בפניהם נתיב
הבריחה, אך בזכותם של אותם שהבינו וראו את הנולד וידעו לעשות מעשה ולעזוב את
בילגוראיי כשלהט החרב המתהפכת החל להתקרב אליה, בזכותם, אנו צאצאיהם ניצבים כאן
היום כממשיכי הגחלת היהודית, אך רובם הגדול והמכריע מסרו את נפשם על מזבח הקורבנות
שבנו עבורם מעצבי "הרייך של 1000 השנים" ועוזריהם בכל אחת מן הארצות
לתוכם פלשו קלגסי המוות ההיטלריסטים, ובמיוחד בפולין. כל אחת מהעיירות והערים
שילמה את מס הדם לשליחו של מלאך המוות, בילגוראיי שילמה אותו במטבע קשה של מירב
יהודייה. קרבנות שווא למולך, קרבנות שאין דבר שיכול לכפר עליהם ולבטח שלא היה חטא
או עוון שדרשו כפרה קשה שכזאת שבאה לידי ביטוי במעשי זוועה ומעשי רצח נתעבים של
זקנים, אנשים ונשים וילדים צעירים ותינוקות חפים מכל פשע.
באזכרה זאת יחול הדגש על
סיפוריהם של חברינו, יקירינו וזקני העדה. התברכנו
בבני דור ראשון שמרום שנות חייהם, ובזכות זיכרונם המופלא, ורצונם לספר ולתעד את
זיכרונותיהם, אנו נמצאים למדים יותר ויותר על העיירה שלנו של לפני האסון הגדול שפקד
אותה ובשעת האסון. שלושה כאלה, מחברינו
המכובדים יכבדו אותנו בדבריהם: והפעם בחרנו בשמוליק עצמון, בישראל קורן ובאביגדור
טייר.
מזה כמה אזכרות הנהגנו לעצמנו מנהג
של לספר כל פעם על יהודים יפים, על מעשים טובים, על טיפוסים בעיירה וכאמור,
בילגוראיי הייתה עיירה של אנשים שכאלה, של עזרה הדדית, של חן וחסד וגמילות חסדים,
מעשים אלו היו עוד מימים ימימה למשל בעמודים 81-83 בספר חורבן בילגוראיי מתארת
הניצולה שושנה לרמן הקמת מוסד צדקה שכזה: כותרת הפרק היא: "די קיך און דער
קינדער-היים" [המטבח ובית היתומים] והיא מספרת שכבר במלחמת העולם הראשונה,
שעה שבילגוראיי הייתה תחת כיבוש אוסטריה, שרויה הייתה העיירה במשבר כלכלי קשה
ביותר, הכל נעצר בה, מקומות עבודה חדלו מפעילות, המסחר שבת, ומצוקת רעב קשה שרתה
עליה. המצב לא נתן מנוח לאותם שעוד יכלו
להביא פת לחם הביתה וביוזמתם של מונייק, קובה ואסתר ברפמן, פערל וגולדה
הוניגבויים, רויזה שוורדשאף, ברכה וחנה גרוייסמן, יעקב מרמלשטיין, שרענצע שפירא
והרשקע גולדברענר, הוקם מטבח שיום ביומו הוציא מתוכו ארוחות צהריים ליהודים
הנזקקים, היא מספרת שבכל תקופה היה בבילגוראיי קצין יהודי בצבא האוסטרי אחד שכזה
'שראנץ' שמו ואשתו לקחו על עצמם את הפעולה.
אני קורא את מה ששושנה כותב ושואל את עצמי, איך הם ממנו את פעילותם, באיזה
כסף קנו את מצרכי המזון? ושושנה מספקת
תשובה ומספרת: "כדי שיוכלו לממן את המטבח הוקם בבילגוראיי חוג דרמטי,
שלראשונה בבילגוראיי הפיק וביצע הצגות רבות.
הם הפיקו את 'המלך ליר', לא פחות
ולא יותר, והם זכו להצלחה וכבוד גדול, היו
פופולאריים ועשו אירועים שונים כדי לספק בילוי לתושבים, וזה הביא את האפשרויות
לקיים את המטבח. אפילו המציאו שיר:
גייט א יאלד א קאפעליוש
פארמאגט ער נישט קיין העלער
גייט ער אין דער קוכניע אריין
לעקט דארט אויס די טעלער.
ובתרגום חופשי שלי לעברית:
ברחוב צועד לו הטיפש עם כובע על
פדחת
הולך לו הבחור בסך ובכיסיו קדחת
אל המטבח הוא רק נכנס ומגלה צפחת
לא חושב יותר מדי ומלקק
צלחת"
טוב, אז אתם מבינים? אין כסף
והציבור סובל מחרפת רעב, אז מה עושים, אוספים את הכסף מהציבור בעזרת הצגות של החוג
הדרמטי. אז אם אין כסף לאוכל, אז איך זה שיש כסף ללכת להצגות של החוג הדרמטי? מנגד
מטבח צריך כסף יום ביומו, אז צריך הרבה הצגות כמעט כל יום הצגה שהכספים יספיקו
למטבח, אז איך זה קורה? האם בילגוראיי שלנו הפכה לוורשה או קראקוב שאפשר לחזור כל
כך הרבה פעמים על המלך ליר? או אולי כל תושב בעיירה 'הענקית' שלנו הלך לראות את
המחזה יום כן, יום גם כן? משהו לא כל כך
ברור כאן, אבל עובדה! היה מטבח שעבד ללא הפסקה וסיפק מזון לנזקקים והיה חוץ מזה גם
חוג דרמטי שהפיק את המלך ליר, ומזון רוחני לא פחות חשוב ממזון גופני...
ואז, כפי שכותבת שושנה, פרצו
מגיפות בבילגוראיי: הכולרה והטיפוס שגבו קורבנות רבים. ונותרו יתומים ללא אב ואם,
אז אותו ועד פעולה העביר את המטבח לרחוב שבסקי לביתו הגדול של דוד פורער, ושם
ייסדו בית יתומים, אספו לשם את הילדים, טיפלו בהם כמו היו ילדיהם עצמם, רחצו אותם,
סיפרו את שערות ראשם, והלבישו את כולם בתלבושת אחידה, גייסו חלק גדול מהנוער
הבילגוראיי והללו עבדו בנאמנות בלב ונפש, חילקו אותם לקבוצות, וכל קבוצה ביום
שיועד לה התייצבה בבית היתומים והם בהתנדבות בישלו את האוכל עבור בית היתומים
והאוכל שחולק לנזקקים. לפני פסח התגייסו
כל בני הנוער לאפיית מצות וכל נזקק בבילגוראיי קיבל לביתו משלוח של מצות
ויין. במעשים
"אמא חזרה ונכנסה אל המטבח, אני נשארתי עם אבא. מיד
התחיל לדבר איתי כמו עם מבוגר. – היא דומה
לסבא שלך, הרב של בילגוראיי. הוא באמת גאון, אבל 'מתנגד' קר... הזהירו אותי לפני
שנעשיתי חתן... ואבא הניד ידו כמי שאומר:
כעת כבר מאוחר מדיי, כעת אי-אפשר כבר לסגת מן השידוך הזה..."
ועכשיו אני
מבקש מחברנו שמוליק עצמון לספר לנו את
סיפורו, סיפור של נער בן 13 המסופר בפרספקטיבה של כ 70 שנה. שמוליק בבקשה. [בשלב זה סיפר שמוליק עצמון את
זיכרונותיו מהשריפה בעיירה, ההפצצה האווירית וריסוס בקליעי כדורים ממכונות ירייה
מן האוויר על ההמון היהודי שחיפש מסתור ונס על נפשו.]
אלו רשמו לעצמם מארגני מפעל זה
דף זוהר בהיסטוריה של העיירה. אך דף זה עלה בלהבות והוציא נשמתו יחד עם יתר קדושי
העיירה ואם לא היה נרשם מחדש ע"י הניצולים בספר היזכור של העיירה, ספק אם היה
עולה מתהומות הנשייה. במעשינו היום, כל אחד ואחד מכם תורם מדעת או שלא מדעת לכך
שדף זיכרון זה כמו רבים אחרים לא יאבד לנצח, ועלינו לדעת שכאלה יש עוד רבים
הממתינים שיגאל אותם מישהו מן השכחה.
חורבן בילגוראיי עמ' 82
היתומים בשעת ארוחה חורבן בילגוראיי
עמ' 83 ועד בית היתומים והילדים
שימו נא לב שיתומי הבית
הולבשו בתלבושת אחידה, ולילד מימין יש אפילו חיית מחמד.
אבל מה שייחד רבים מטיפוסי
בילגוראיי היה החדירה לעומקו של עניין, החקרנות וחיפוש הסיבה לתופעות ודברים
שקורים, היו שראו באנשים כאלה 'המתנגדים' [אותם שלא דגלו באמונה העיוורת של
החסידים] אמו של יצחק בשביס זינגר הייתה אחת שכזאת ואין מי שהיטיב לתאר זאת יותר
טוב מבנה יצחק, חתן פרס נובל לספרות, מי שכונה בבילגוראיי "איצ'ה האדום"
[הג'ינג'י]. בספרו של בשביס בית דין של
אבא, אוסף של סיפורים קצרים מקסימים, בסיפורו "מדוע צווחו האווזים" ניתן
לקבל תיאור של האם כמאפיינת של טיפוסים בילגוראיי נפוצים. זה סיפור מלבב, מרתק, מפחיד אבל גם מצחיק. שבו מגיעה אישה להתייעץ עם אביו שהיה דיין,
בבעיה שנחשבה בעיני בשביס הילד, האישה ואביו, כעניין של מיסטיקה, ומי פותרת בסוף
את החידה המסתורית? דווקא האמא של בשביס, ושימו לב לשלוש השורות האחרונות בסיפור
הנוגעות לאופי הבילגוראיי כפי שמסכם אותו אביו של בשביס. וכך כתוב שם:
[בתמונות:
שמוליק מספר את זיכרונותיו מן השריפה וההפצצה שהיוו את תחילת חורבן הקהילה.]
חברנו ישראל קורן, חי את בילגוראיי 360 יום בשנה, והוא
נוהג לעלות את זיכרונותיו על נייר. ישראל כבד אותנו בתיאור אוטנטי של ההווי היהודי
שסובב את ההכנות לפסח וליל הסדר. את סיפורו המובא להלן הקריאה חברתנו דפנה ברפמן.
ובהמשך הרהיב גם ישראל קורן עוז וגם הוא הוסיף קטע הקראה מזיכרונותיו.
ההכנות לקראת חג הפסח בבית משפחת ישראל
קורן בעיירה בילגוראיי, פולין.
כשבוע לפני חג הפסח התחלנו בניקיון
הבית, פתחנו את החלונות שהיו סגורים במשך החורף, וכשנכנס לבית אויר צח, חשנו שהקיץ
הגיע. התכונה בבית הייתה רבה, במשך יומיים
עמלו הצבעים על סיוד קירות הבית, אח"כ כולנו עסקנו בניקיון. כל פינה הייתה חייבת להיות נקייה ומצוחצחת.
המטרה הייתה לנקות ולבער את החמץ. רק פינה קטנה אחת הייתה פנויה עבורנו לאכילה
ולישיבה עד לחג עצמו.
כשבוע לפני הפסח הלכו לבחור קמח לאפיית
המצות, היה עלינו להזמין יום ושעה לאפייה בתנור המרכזי של העיירה, כמו כן הכנו יין
במיוחד לליל הסדר.
בערב ליל הסדר בשעה 9 בבוקר הבית היה
מוכן ומזומן לחג, ולפי המסורת ביערנו את החמץ, ובירכנו: "ברוך אתה ה' אלוהינו
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ".
אבא הכין קמח מצות בעזרת מטחנת יד
(סטמפה) ואמא הכינה את תבשילי החג המסורתיים.
הריחות שעלו מהמטבח גרמו לנו להיות
רעבים יותר מתמיד אך אסור לנו היה לגעת במצות עד ברכת המצות בליל הסדר.
אחר הצהריים הלכתי עם אבא לבית המרחץ,
וכשחזרנו כולנו לבשנו בגדי חג חדשים כנהוג לפי המסורת.
אחרי בית המרחץ הגישו לאבא כוס תה עם
לימון והוא ישב כשעל פניו נסוכה ארשת חשיבות.
הלכנו לבית הכנסת ובסיום התפילה אליעזר
השוחט חילק לכולם חרוסת.
בבית השולחן כבר היה ערוך ומרגע זה אבא
דיבר בלשון הקודש, הוא סידר את קערת הסדר וכל זכר קידש בנפרד. התחלנו לקרא בהגדה,
אבא עשה הפסקות רבות לפירושים כך שקריאת ההגדה נמשכה זמן רב, ואני ישראל, שאלתי את
ארבע הקושיות.
אחרי קריאת מחצית ההגדה הגיע הרגע
שכולנו חיכינו לו: ארוחת החג. אכלנו את המאכלים הטעימים והאהובים שאמא הכינה לליל
הסדר, וכמובן שאחרי הארוחה כל הילדים נרדמו על השולחן והמבוגרים סיימו את קריאת
ההגדה בשעה מאוחרת ככתוב: "חסל סדר פסח כהלכתו".
בבוקר יום ראשון של פסח הלכתי עם אבא
לבית הכנסת ושיחקתי עם כל הילדים באגוזים. אחרי התפילה בבית הכנסת הייתה בביתנו
ארוחת צהרים חגיגית במיוחד, אחר כך כולנו התכוננו לליל הסדר השני, ואיך עשינו זאת?
כמובן, בשנת צהרים ארוכה, מבוגרים וילדים כאחד. כולנו רצינו להיות ערים וערניים
בליל הסדר השני, ובאמת כך היה. בליל הסדר השני יכולנו להרשות לעצמנו לעשות הפסקות
רבות לפירושים ולשירה סביב השולחן.
היינו ערים עד שעה מאוחרת ובבוקר כל
ילדי העיירה התפארו וסיפרו עד איזו שעה היו ערים.
וכל המרבה הרי זה משובח.
[בתמונות:
דפנה ברפמן מקריאה את סיפורו של ישראל קורן וישראל קורן מוסיף קטע זיכרון נוסף]
אצלנו בארגון
יוצאי בילגוראיי מתקיים מצב של "ריבוי טבעי", בכל גיל מצעיר ועד קשיש,
החבורה מתרבה, כל מספר ימים נולד לנו בילגוראיי חדש שלא ידענו עליו קודם. לאחרונה נודע לנו על עוד בילגוראיי – אביגדור טייר, המתגורר בתקומה שבדרום, ועוד נודע
לנו שגם הוא כתב ספר. והנה מר טייר אתנו כאן ולבקשתנו גם הוא יקרא מתוך ספרו.
אביגדור מאיר לנו פן מעט שונה של יהודי בילגוראיי, הפעם לא מדובר בדלפונים, דלים נדכאים
וחלכאים, כי אם אותם מיהודי בילגוראיי שידם הייתה משגת כדי צרכיהם. אביגדור בבקשה.
החברה – מתוך זיכרונות לאביגדור טייר
אחד הדברים שמפליאים אותי זה חיי החברה
שלנו בימי הנעורים שהיו תוססים, מרתקים וממש מאושרים, לפחות לי, עד כמה שאני זוכר.
הרי היינו עסוקים בלימוד, גם ב"חדר" וגם בבית הספר, ובכל זאת השתוללנו
והשתובבנו כל יום. בקיץ המוקד היה הנהר
וסביבו, איני זוכר אם כל יום אבל בהחלט הרבה מאד שעות. היינו חבורה, בערך באותו
גיל ומקום מגורים סמוך אחד לשני. כל העיר וכל רחוב וסמטה היו מוכרים לנו ככף היד,
וכל אזור התאים למשחק שונה. שיחקנו כדורגל עם כדור גומי קטן, ערכנו תחרויות ריצה,
קפיצה לגובה, ורוחק, מחבואים, כמובן. ישבנו לעתים בינינו וסיפרנו סיפורים שידענו,
בעיקר סיפורי צדיקים. הזמן היה בצמצום כי כל זה עשינו בין לבין או בלילות, בחורף
כשקר היה העיסוק עם המזחלות. כאמור העיר שכנה על כעין הר וזה איפשר לנו לגלוש מרחק
עצום, כיון שהגלישה מההר יצרה תנופה, שגם במישור המשיכה המזחלת על השלג מרחק רב,
ולא היה תענוג גדול מזה. כמובן, היה צורך לסחוב את המזחלת מרחק רב עד ראש ההר
מחדש, אבל זה לא הרתיע אותנו.
בחורף, בקור העז (בפולין קר מאד בחורף)
היינו יותר בבתים, או שנפגשנו, החבר'ה, אצל אחד החברים, בעיקר בשבתות. אני לעתים
מביט על הילדים, ואומרים שהם שובבים מאד. נדמה לי שהם רחוקים מאד ממה שאנו היינו,
ואולי סתם נוסטלגיה לנעורים שחלפו לעד,
והם מופיעים כחלום רחוק מתוך מה שהיה.
עם פרוץ המלחמה החלו הנדודים, הרי היה
לי ברור שזה מאד זמני ובקרוב נחזור הביתה כמו שהיה, וראיתי את עצמי בדמיון יושב עם
החבר'ה שלי ומספר להם לא מעשיות, אלא סיפורים אמתיים שקרו לי. אפילו בדמיון הכי
פרוע לא יכולתי שלא להעלות על הדעת, שזה יקרה לי, ושאנחנו יושבים על אותו הספסל
שלנו, שעליו היינו רגילים לשבת ואני רואה את התימהון בעיניהם כלא מאמינים. אני
מתאמץ לשכנע אותם, שאלה לא מעשית, שזה באמת קרה לי. לצערי, את רובם המכריע לא
זכיתי לראות יותר, ואבוי לאותה בושה, אפילו את שמותיהם שכחתי.
שנת 1939... אני זוכר את השבת האחרונה בבילגוראיי בבית. איני
זוכר אם כבר התחילה המלחמה, או שזה היה ערב המלחמה. כולנו חזרנו מבית הכנסת. הבית,
השולחן, הנרות הכל כמו כל שבת, אבא מוזג את הכוס ומתחיל לקדש. פתאום, באמצע
הקידוש, הוא פורץ בבכי קורע לב. מה הוא יודע שאנחנו לא? מה הוא הרגיש? בדיעבד,
מאותה שבת השתנו חיינו לגמרי מקצה לקצה. אבל, אפילו בדמיוני הפרוע ביותר, לא
שיערתי עד כמה ישתנו חיינו וחיי מעכשיו. אכן, מאורע רדף מאורע, והתחיל פרק כמו
בסרט בלהות, שאיש לא יכול היה לשער את סופו.
[בתמונות:
אביגדור טייר, אוחז בידיו את סיפרו ומקריא מתוכו את זיכרונותיו]
הדלקת נרות –
הקראת שמות:
לכל אדם יש שם, על מצבה זאת
מופיעים רק כ 200 שורות של קרבנות ובני משפחתם, רק שמות של כאלה שבני משפחתם
וממשיכיהם דאגו להעלותם על קיר שיש זה, לכל אדם יש שם? לא ממש, יותר נכון יהיה
לומר שלכל אחד מהקרבנות היה שם, אך לנו כצאצאיהם אין היום את הכלים לדעת את השמות
כולם. באומדן זהיר מאד מנינו 4379 קרבנות, ואנו בטוחים שהיו יותר, כ 4000 קרבנות
שדמם זועק מן האדמה, במה נגרע חלקם? האם משום ששמם לא נחרט על המצבה היה מותם פחות
ממות קדושים וטהורים? חשנו שאת המעוות יש
ליישר – והמעט שיכולנו לעשות היה לרכז ולסדר את הרשימות כולן ולהעלותן לגל-עד
וירטואלי, שם אף שם מהידועים לנו לא נגרע.
והשמות כולם נמצאים באתר האינטרנט שלנו. נצחיות זיכרון זה תלויה כבר בנו
ובממשיכינו. עם הרצון הרב ביותר לא ניתן
להקריא את שמות יותר מארבע הרבבות לכן רק אותם מבינינו הנמצאים פה יקריאו את שמות
יקיריהם, ויהיו הם מיצגיהם של הרשימה המלאה הנמצאת באתר האינטרנט שלנו.
הקראת השמות
אָבִינוּ
מַלְכֵּנוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל-בָּשָׂר.
תֵּן
מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל-כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים
אֶת-נִשְׁמוֹתֵיהֶם
שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים יְלָדִים
וִילָדוֹת
שֶׁנֶּהֶרְגוּ
וְשֶׁנִּטְבְּחוּ וְשֶׁנֶּחְנְקוּ וְשֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים בִּידֵי מִפְלְצוֹת
הַצּוֹרְרִים בְּגָלוּת אֵירוֹפָּה.
כֻּלָּם
קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. בָּהֶם גְּאוֹנִים וְצַדִּיקִים אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן
וְאַדִּירֵי הַתּוֹרָה. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם.
לָכֵן
בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת-נִשְׁמוֹתַם ה' הוּא
נַחֲלָתָם.
וּזְכֹר
לָנוּ עֲקֵדָתָם וְתַעֲמֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ
אַל-תְּכַסִּי דָמָם וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם.
שלמה הרמן – יזכור ואל מלא
רחמים
בִּזְכוּתָם נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם
וְהַקְּדוֹשִׁים לְזִכָּרוֹן תָּמִיד נֶגֶד עֵינֶיךָ צִדְקָתָם.
יָבוֹאוּ
שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם. וְנֹאמַר אָמֵן.
אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא
מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים
כְּזוֹהַר הָרָקִיע מַזְהִירִים אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי
הַיְּהוּדִים, חַלְלֵי הַשּׁוֹאָה בְּאֵירוֹפָּה, שֶׁנֶּהֶרְגוּ, שֶׁנִּשְׁחֲטוּ,
שֶׁנִּשְׂרְפוּ וְשֶׁנִּסְפּוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵׁם, בִּידֵי הַמְרַצְּחִים
הַגֶּרְמָנִים וְעוֹזְרֵיהֶם מִשְּׁאָר הָעַמִּים. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים
יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת
נִשְׁמוֹתֵיהֶם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיַעֶמְדוּ
לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַיָּמִין, וְנֹאמַר אָמֵן.
אריה ברגר - קדיש
קדיש
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אָמֵן. בְּעָלְמָא
דִּי בְרָא כִרְעוּתֵה,
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. אָמֵן. בְּחַיֵּיכוֹן
וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא
וּבִזְמַן קָרִיב,
וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ
לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם
וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ
הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן
בְּעָלְמָא,
וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁלָמָא
רַבָּא מִן שְׁמַיָּא,
וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. האבלים: (פוסעים
שלוש פסיעות לאחור)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל
יִשְׂרָאֵל,
וְאִמְרוּ אָמֵן.
חברתנו שרה אבינון בשיר אלי שלא יגמר לעולם ניתן להצטרף
אליה.
גבירותיי ורבותיי, חברי ארגון
יוצאי בילגוראיי. תמה אזכרת בילגוראיי 2011. תודה לכל מי שבא וכיבד את האירוע,
שנתראה בשמחות.