תיאור: cid:image001.png@01CCA7BD.65AB89A0תיאור: cid:image002.jpg@01CCA7BD.65AB89A0

Bilgoraj Jewish survivors Organization - Israel          

 

www.bil-is.com

 

תיאור: cid:image019.png@01CCA7BD.65AB89A0

 

 

 

 

 

אזכרה שנתית לקדושי בילגוראיי 18.04.12

 

 

ליד מצבת העיירה בבית העלמין חולון

 

 

 

HPIM2985

 

להלן דיווח, תמונות ונוסח האזכרה

 

כתב והנחה את האזכרה: ישראל בר-און 

השתתפו בהגשה: נפתלי אוברהנד בלבן, שמואל עצמון, רבקה ניב, שרה אבינון, דפנה ברפמן, רינה ויינברג.

צילמו את האזכרה: ישראל בר-און ובני ברגר.

הנחיית האזכרה ע"י ישראל בר-און.

 

לזכרם של חברינו שהלכו לעולמם

 

חברים יקרים – יוצאי ובני יוצאי העיירה בילגוראיי.

 

קודם שנתחיל בטכס האזכרה, אנו מבקשים בזאת לכבד את זכרם של מספר חברי הארגון שלנו, שהלכו לעולמם במהלך השנה שבין אזכרה לאזכרה:

 

·     שמואל בן-ארצי (האן) ז"ל. שמואל, היה בן 96 במותו, אביהם של שרה נתניהו, אמציה בן ארצי, חגי בן ארצי ומתניה בן ארצי.  הוא היה חלוץ  ועלה לארץ בשנות העשרים לחייו, היה מבוני הארץ ודמות פדגוגית ומחנכת ידוע במחוזותינו, כתב ספרים ותקצר היריעה למנות את כל פעילויותיו, הובא למנוחת עולמים ביום ו' 11.11.11 בירושלים. 

·     בריינה ברוניה גלנץ – וקסברג ז"ל. הלכה לעולמה בכ"ה כסלו תשע"ב [נר ראשון של חנוכה] 21.12.11 המנוחה, אמם של חברינו רבקה זיידל קראון ומשה ווקסברג יבדלו לחיים ארוכים, נולדה בבילגוראיי בשנת 1926  בת לאיצ'ה מנדל [יצחק מנחם] וזיידל גלנץ. משפחת המנוחה התגוררה בבילגוראיי ברחוב "הגשר" [בריק גאס] הלה הוא גם רחוב "בית הכנסת" שלמעשה הוא רחוב "לובלסקי" בשנת 1951  עלתה לארץ,  התגוררו במעברת עין שמר, בהמשך עברה לחדרה, שם פגשה בריינה את בעלה חיים מאיר וקסברג, נפטרה בהיותה בת 85, הותירה לבד מילדיה שבעה נכדים ושני נינים. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין ירקון.

·      בתיה פדר ז"ל, ילידת בילגוראיי 1915 עלתה ארצה ב-1935 בת ישראל חיים וינברג ופרידה מבילגוראיי, הייתה אישה בעלת זיכרון מדהים וחכמת חיים לא רגילה, כאישה חרדית התגוררה עד אחרית ימיה בביתה שבבני-ברק.  אביה ישראל חיים למד את רזי מקצוע הדפוס בבית הדפוס של קרוננברג בבילגוראיי, פרש ממקום עבודתו, הקים וניהל בבילגוראיי בית דפוס מתחרה לזה של קרוננברג, גם בית דפוס זה התמחה בעיקר בספרי קודש, אמא ילדה ילדים רבים שלא האריכו ימים ונפטרו בדמי ימיהם, בשנת 1923 ביקר בעיירה החפץ חיים כדי לעמוד מקרוב אחר הדפסת ספריו בדפוס של ויינברג. האב ביקש ברכה מהחפץ חיים בעבור בתו בתיה, והוא ברך אותה בחיים ארוכים. ואמנם זכתה המנוחה לחיים ארוכים ומלאים בת 96 הייתה במותה. הותירה אחריה בן- יחזקאל פדר, בת- נכדים ונינים.

 

נחמתנו בכך שכולם חיו חיים מלאים זכו לנחת ולאריכות אמיתית של חיים וכשהלכו בדרך כל בשר היו הם שבאי שנים וזקנתם המופלגת לא ביישה את עלומיהם.

 

יהא זכרם ברוך

 

 

 

 

 

 

 


 

ישראל בר-און: זאת הפעם השמינית מאז הקמתו מחדש של ארגוננו שאנו מקיימים את מפגש הזיכרון לקרבנות בני עיירתנו: גברים, נשים וטף, שנרצחו בשיטתיות מצמררת שהתבססה, תוכננה ובוצעה ע"י הצוררים הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם, על רקע של שנאה וסלידה מהיהודי באשר הוא.

כאמור, שבע אזכרות ערכנו עד היום, מלים רבות אמרנו, ותמיד ניתן לשאול על מה נספר היום שעוד לא סיפרנו, האמת היא ששאלה זאת אינה כי אם מן הפה ולחוץ, החורבן שירד על העיירה, שריפתה של העיירה, הבריחה של אותם שידעו במעוד מועד לעשות את הצעד הנועז ולנוס על נפשם למחוזות השונים ברוסיה ובמיוחד לאוקראינה, שבזכותם אנו עומדים היום כאן. הניסיון להכחיד עד כלות כל זכר של יהודי שנותר בעיירה, הקמת הגטו ברחוב צצ'גו מאיה, החיפוש והצייד אחר היהודי בכל מקום מסתור כדי לשלוף אותו משם ולהביא להכחדתו, האקציות שנעשו באכזריות במאות יהודים, הפגיעה בנפשם וברכושם, רכבת ההצלה שהעמידו הרוסים בעיירה סמוכה לאפשר לנמלטים לנוס על נפשם, ולהבדיל רכבת המוות שיצאה מאותה העיירה אליה הובלו יהודי העיירה במסע אכזרי כשגורשו מן העיירה לבלז'ץ ולמחנות אחרים כדי לקחת חלק בפרויקט הידוע לשימצה "הפתרון הסופי". ואם נוסיף לרשימת נושאים אלה את סיפורי נתיבי הנדודים והבריחה של היהודים בתקופה זאת של בדידות היהודי באשר הוא, שלבד מהרוצחים ומשתפי הפעולה שאותם הם עניינו משום שראו בהם מטרות להשמדה, הרי שלייתר אומות העולם ולאנשיהם, למעט אותם בודדים הנחשבים לחסידי אומות העולם, לא היה גורלו של היהודי אפילו חומר למחשבה להרהר בו. כוחות אדירים נלחמו במפלצת הנאצית במקומות שונים ביבשת, אף אחת מאותן מדינות אפילו לא העלתה על דעתה להקצות מתוך מאות ההפצצות ואלפים רבים של הפצצות שהפילו על הגרמנים, להטיל אפילו פצצה אחת על מחנה השמדה, להרוס לפחות תא גזים אחד, להפציץ את מסילות הברזל שהובילו קרונות משא שדחוסים היו בהם עד מחנק ילדים וזקנים גברים ונשים יהודיים בדרכם לקטקליזם כמותו לא ברא השטן. היטלר וחבריו ידעו שאף מדינה לא תנקוף אצבע לעזרתו של היהודי, והוא צדק.  בניסוי מוקדם שלח הוא על פני המים בשבת, 13 במאי 1939 (כ"ד באייר ה'תרצ"ט), את האונייה סנט-לואיס מהמבורג, כשעליה 936 נוסעים, רובם יהודים ילידי גרמניה ממעמד גבוה יחסית שיכלו להרשות לעצמם לשלם את עלות ההפלגה. הנוסעים שאפו להגיע לקובה, ולברוח מגזירות השלטון הנאצי שהלכו והחמירו באותה תקופה. המטרה הייתה להמתין בקובה עד לאישורי המעבר לארצות הברית עם שחרור המיכסות, והגירתם לשם‏‏. הנוסעים לא הורשו לרדת בקובה, ולמעשה נדחו כמעט בכל ארץ אחרת בה ניסו להתקבל, לרבות ארה"ב.  גוסטב שרדר - רב החובל של האונייה, שהיה גרמני לא יהודי, אך אנטי-נאצי, דאג לאפשר ליהודים תפילה וצורכי דת, ודרש מצוותו לתת את מלוא השירות והנוחות, כפי שהיו נותנים לנוסעי שיט עינוגים. בכל מהלך המסע לא הסכים שרדר בשום אופן להחזיר את הנוסעים הפליטים לגרמניה, ובשלב מסוים כשחש שאין מוצא, הציע אף להעלות את האניה על שרטון מול חופי בריטניה. ישנן טענות שיוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, לכאורה עמד מאחורי מסע זה. היטלר השתמש במסע כדי להוכיח את טענתו, שהעולם כולו למעשה מסכים עמו שהיהודים אינם רצויים, וכך התבטא מספר פעמים‏‏. האם סיפורה של האונייה "סנט לואיס" יכול ללמד על דרכי התייחסותו של העולם החופשי לבעיית היהודים הנמלטים מציפורני הנאצים? התערבותו של הנשיא רוזוולט בעניין הסנט לואיס גרמה ליהודים רבים בארצות הברית להשתדל ולהנמיך את הציפיות ואת רמת הדרישה שלהם מהממשל האמריקני בכלל ומהנשיא האמריקני‏‏ בפרט. יש עם כן גבירותיי ורבותי לספר ותמיד יהיו נושאים לספר שעליהם עוד לא סיפרנו.

ב-19 בינואר 2010, לפני שנתיים, מת אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים ביידיש במאה העשרים, שחי בישראל רוב שנותיו. "א וואגן שיך" (קרון נעליים) הוא אחד משיריו הידועים מגטו וילנה. השיר נכתב אחרי שילוחה של אמו למוות בפונאר, בינואר 1942, לפני שבעים שנה בדיוק. אני מבקש בזאת מחברנו שמוליק עצמון לקרוא שיר זה ביידיש.

שמוליק עצמון: מקריא את השיר ביידיש

 

אַ וואָגן שיך

אברהם סוצקעווער [1913 - 2010 ]

 

די רעדער יאָגן, יאָגן,

וואָס ברענגען זיי מיט זיך ?

זיי ברענגען מיר אַ וואָגן

מיט צאַפּעלדיקע שיך.

 

דער וואָגן ווי אַ חופּה

אין אָווענטיקן גלאַנץ :

די שיך – אַ פֿולע קופּע,

ווי מענטשן אין אַ טאַנץ.

 

אַ חתונה ? אַ יום-טוב ?

צי האָט מיך ווער פֿאַרלענדט ?

די שיך – אַזוינע נאָענטע

אויף ס'נייַ איך האָב דערקענט.

     

עס קלאַפּן די אָפּצאַסן :

וווהין, וווהין, וווהין ?

פֿון אַלטע ווילנער גאַסן

מע טרייַבט אונדז קיין בערלין.

 

איך דאַרף נישט פֿרעגן וועמעס,

נאָר ס'טוט אין האַרץ אַ ריס :

אָ, זאָגט מיר, שיך, דעם אמת,

ווו זייַנען זיי, די פֿיס ?

 

די פֿיס פֿון יענע טופֿל

מיט קנעפּלעך ווי טוי –

און דאָ – ווו איז דאָס גופֿל,

און דאָרט ווו איז די פֿרוי ?

 

אין קינדערשיך אין אַלע,

וואָס זע איך נישט קיין קינד ?

וואָס טוט נישט אָן די כּלה

די שיכעלעך אַצינד ?

 

דורך קינדערשיך און שקראַבעס

כ'דערקען מייַן מאַמעס שיך !

זי פֿלעגט זיי בלויז אויף שבת

אַרויפֿציִען אויף זיך.

 

און ס'קלאַפּן די אָפּצאַסן :

וווהין, וווהין, וווהין ?

פֿון אַלטע ווילנער גאַסן

מע טרייַבט אונדז קיין בערלין.

שמוליק מקריא את "קרון הנעליים" [אברהם סוצקובר] ביידיש

 

 

רינה וייברגר: מקריאה את התרגום לעברית

 

קרון הנעליים – אברהם סוצקובר

תירגם מיידיש בני מר.

 

הומים הגלגלים,

לאן אתם? מאין?

אנחנו מובילים

קרון של נעלים.

קרון שהוא מעין

חפת-שקיעה נרעדת;

הנעלים הן

עדת-אדם רוקדת.

יום חג? או חתנה?

אולי רק הסתנורתי.

כל נעל היא תמונה

שבה מיד נזכרתי.

נוקשים הגלגלים:

לאן? לשמאל? ימינה?

תיבת טקסט: רינה מקריאה את "קרון הנעליים" בתרגום לעברית [אהרון סוצקובר[נשלחנו לברלין

מעיר ואם, מוילנה.

איני שואל: של מי

אתן, הנעלים.

לבי נשבר בשמי:

היכן הן הרגלים?

של מי הכפכפים,

כפתור כטל לפלא.

היכן הם הגופים

והאשה של אלה?

הנעל הקטנה -

אין ילד מעליה.

וזו הלבנה -

כלה לא בנעליה.

פתאום נפל מבט:

זו נעלה של אמא!

הלא רק בשבת

לנעל אותן השכימה.

נוקשים הגלגלים:

לאן? לשמאל? ימינה?

נשלחנו לברלין

מעיר ואם, מוילנה.

 

ישראל בר-און:

חברנו נפתלי בלבן אוברהנד כתב שיר ובמעמד אזכרה זאת הוא יקירא אותו באזנינו.

 

קַיָּם לַמְרוֹת הַכֹּל

מאת: נפתלי בלבן אוברהנד,

 

אֲנִי לֹא תְּמוּנָה שֶׁצֻּיְּרָה בְּמִכְחוֹל,

בְּעוֹרְקַי לֹא זוֹרֵם דָּם כָּחֹל.

נוֹלַדְתִּי בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם חֹל,

כְּשֶׁנָּפְלוּ פְּצָצוֹת וַאֲנִי מֵאֲחוֹרֵי שַׂקֵּי חוֹל.

 

בְּיוֹם הֻלַּדְתִּי אִישׁ לֹא יָצָא בַּמָּחוֹל,

בֶּחָצֵר לֹא נִשְׁמְעָה קְרִיאַת תַּרְנְגוֹל.

תיבת טקסט: נפתלי בלבן אוברהנד מקריא את שירו.סְתָם פָּלִיט יְהוּדִי קָטָן וְנִמּוֹל,

כָּאֵלֶּה נוֹלְדוּ הַיּוֹם וְאֶתְמוֹל.

 

דִּינִי הָיָה לַחְדֹּל,

לֹא לְהִתְפַּתֵּחַ וְלִגְדֹּל.

לֹא הָיָה לִי מַה לֶּאֱכֹל,

רָדַף אוֹתִי צְבָא מְרַצְּחִים גָּדוֹל.

וְהַיּוֹם...

אֲנִי אֶזְרַח יִשְׂרָאֵל - לַמְרוֹת הַכֹּל.


 

 

ישראל בר-און:

באזכרה זאת יחול הדגש על סיפוריהם של חברינו, אנו כאן היום כדי לזכור, אנו כאן כדי להזכיר, היום נשמע את סיפור משפחתה של חברתנו רבקה ניב ואחר כך נעלה עוד זכרונות מן העיירה.

 

 

 

 

רבקה ניב:

משפחת שושנה לרמן.

קשר משפחתי נוסף, קשור אף הוא לאמי ולסבא רבא אליהו שווערדשארף:

שושנה [רויזע] לרמן שוורדשארף,  הייתה בת דודה של אמא שלנו. באזכרה של שנת 2011 קרא ישראל קטע שכתבה בספר היזכור של בילגוראיי.

תיבת טקסט: רבקה מספרת על הקשר המשפחתי שלהבשנת 38 עזבו רויזע, בעלה שרגא ושני ילדיהם את בילגוראיי, הגיעו לארץ  והתיישבו בתל אביב. בשנת 39 לקחה רויזע את שני ילדיה, אפרים [פישל] וציפורה [פייגעלע], ונסעה לבקר את הוריה בבילגוראיי. ציפ[ורה], כפי שכולם קראו לה, ספרה לי לא אחת איך טיילנו יחד ב"רחבי" בילגוראיי: אני בעגלת הטיולים והיא מובילה אותי. הם הצליחו לחזור לארץ רגע לפני שפרצה המלחמה.

 ציפ שהייתה רקדנית,[בלהקה של גרטרוד קראוס ובלהקה צבאית] התחתנה עם המשורר ע.הלל [הלל עומר] והיא אמן של שלוש בנות:

טל עומר- סופרת, תסריטאית, במאית ומורה למשחק. נולי עומר- אמנית רב תחומית:סטנדאפיסטית, כותבת, מלחינה, ויוצרת בתחום האמנות הפלסטית. לולו- רקדנית וכריאוגרפית, חיה  בברלין.

בזמנו  כשציפ עמדה להנשא, שאלה אמא שלנו את רויזע: "נו, וער איז דער חתן?" [מיהו החתן?- וסבתא שושנה ענתה: "איך ועייס-ער איז פון א קיבוץ און ביי נאכט קיקט ער אוף די שטערן אונד שרייבט לידר..." [הוא מקיבוץ ובלילות הוא מסתכל בכוכבים וכותב שירים] וזאת בנימה של – "נו מה אפשר לעשות..."?
אגב, שושנה לרמן שהתאלמנה מבעלה, אביה של ציפ, נשאה בשנית לאלמן אברהם, [אברומלה] הרמן, אביהם של עמיתנו שמואל ושלמה הרמן.

טל עומר, בתם הבכורה של ציפ והלל עומר, כתבה ספר בשם: "מה יהיה בסופה של הילדה הזאת", אוטוביוגרפיה המבוססת על המשפחות של שני הוריה, מתוכו  אני מצטטת את מה ששמעה מפי אמה:
אמא הייתה עדיין במחשבות על המשפחה של סבתא. "את יודעת, בזמן שהאח הגדול של סבתא נסע לאמריקה, היה אח אחד שהגיע לארץ. הוא היה האח הכי מוצלח. הוא היה אמן, איש רוח, ארטיסט. את יודעת שהוא הקים תיאטרון בעיירה? תארי לך, בעליבות של העיירה הקטנה הגלותית הזאת, הם שחקו את שייקספיר! אבל הוא לא נשאר בארץ, הוא היה קומוניסט והבריטים הרי חפשו קומוניסטים, אז הוא חזר לפולין ושם שמו אותו בבית סוהר".

"האח הזה היה החבר הכי טוב של סופר נורא מפורסם שגר באמריקה. הוא אפילו מוזכר בספר אחד שלו. האח, הוא מי שלימד אותו לדבר פולנית"

"אז איזו שפה הוא דיבר קודם?"

"אידיש"
אמא חייכה בזלזול על הפרימיטיביות של הסופר "הוא כותב עד היום באידיש  אבל מתרגמים אותו לאנגלית כדי שהאמריקאים יבינו. יש לו איזה בן בארץ שגר בקיבוץ ומתרגם אותו לעברית. אבא ואני קראנו איזה סיפור שלו. נורא אידישאי, אבל בעולם אוהבים אותו". סוף ציטוט.

אגב, שמו של האח הוא נויטע שווערדשאף. בזכרונות על בילגוראיי שכתב חברנו ישראל קורן הוא כותב: הייתה קבוצה של בחורים שרצו לעלות לארץ ישראל, בחורים מהאליטות של העיר, בעלי מוטיבציה גבוהה, בהם, איסר קנדל, נויטע הוניגבוים, אביגדור לייטער, [אבא שלנו], נויטע שווערטשארף וטוביה טעננהולץ [אביה של עמליה מידובניק]

הסופר הנזכר, למותר לציין,הוא כמובן יצחק בשביס זינגר.

 

 

 

 

ישראל בר-און:

בחג הפסח השנה קיבלתי מייל מחברתנו הסופרת שרה אבינון ובמייל זה היא מספרת על שתי הגדות לפסח שיש להם קשר עם משפחתה, האגדה השנייה היא הגדה שהופקה בבילגוראיי, ביקשנו משרה שתספר במעמד אזכרה זאת את סיפור ההגדה, מה שלא פותר אותי מלשלוח דף עדכון בנושא זה לכל חברינו, גם לכאלה שלא נוכחים כאן היום.  שרה אבינון בבקשה.

 

[דבריה של שרה אבינון  שתי הגדות לפסח].

 

ישראל בר-און:

אך לא רק על אנשים ידענו לספר, גם על תמונות מהווי העיירה ראינו לנכון לספר. כמנהגינו אנו פונים לשם כך אל ספר הזיכרון של העיירה, אותו ספר שהורינו ובני דורם דאגו לכתוב עבורו ולהוציאו לאור. אנו מדברים על הספר שערך וקיבץ אברהם קרוננברג ז"ל – "חורבן בילגוראיי" רובו ככולו של הספר כתוב ביידיש, ולכן אני נוהג מפעם לפעם לתרגם מיידיש לעברית פרקים מתוכו, אני מניח שאם אמשיך בקצב זה לא ירחק היום והספר כולו יהיה מתורגם לעברית.

 

בין אותם שתרמו מכתיבתם לספר זה היה גם יונה חיים קרוננברג אחיו של אברהם קרוננברג. בעמוד 289 מתפרסם שירו ביידיש שבת אין בילגוראיי. אף כי ניכר שהמשורר אינו מקצועי, ושירו נעדר חרוז, משקל וכיו"ב, הרי ששיר זה הוא שיר של אווירה, שיר המתאר את הקהילה הבילגוראית העוברת טרנספורמציה של קדושה  מערב שבת ועד צאת השבת. זהו שיר של אהבה לאנשיה של בילגוראיי של פעם, ליהודיה.  אני מבקש משמואל עצמון להקריא קודם כל את הנוסח המקורי. לאחר מכן דפנה ברפמן תקריא את תרגומי לעברית של שיר זה.

 

 

שמואל עצמון: מקריא את השיר ביידיש