ארגון יוצאי בילגוראיי בישראל

Bilgoraj Jewish survivors Organization - Israel          

 

www.bil-is.com

 

 

חברי ארגון נכבדים                            דף מידע 158                                   16.11.2013

 

 

בדף העדכון הפעם הנושאים הבאים:

 

 

·       הודעה על מפגש חברי הארגון ב 07.12.13 בבית האוספים והמוזיאון לספר היידי יונג יידיש תל אביב.

 

·       הסופר ישראל זמיר מקיבוץ בית אלפא ובנו של יצחק בשביס זינגר – מספר על ביקורו אצל אהרון לנסקי במסצ'וסץ  בסוף- שבוע הוקדש לסופרי משפחת זינגר [שני האחים: י.י.זינגר, י.ב זינגר  והאחות אסתר קרייטמן].

 

·       מה גרם להפצצה האווירית הגרמנית על בילגוראיי בספטמבר 1939 – סיפורו של משה פך.

 

·     והרי אני בנם – רפי קליין.

 

·     סרטון אנימציה על השטייטל המזרח אירופי.

 

·     עמותת דורות ההמשך- נושאי מורשת השואה והגבורה.

 

·     סרט פולני חדש - Pokłosie  מעורר בימים אלה מחלוקת בפולין ומוציא שדים ישנים ממחשכי מסתוריהם.


 

הודעה על מפגש חברי הארגון ב 07.12.13 בבית האוספים והמוזיאון לספר היידי יונג יידיש תל אביב.

 

אנו מודיעים בזאת לכל חברינו ובני משפחותיהם על מפגש חברים שמתוכנן על ידינו.

הנכם מתבקשים להודיע על כוונתכם להגיע למפגש אל רבקה או ישראל באמצעות מייל חוזר או טלפונית:

רבקה ניב: 054-2347589 או 03-6967589  ישראל בר-און: 052-3198822 או 03-5718244

 

המפגש יתקיים באווירה המיוחדת של המוזיאון ומחסן הספרים ביידיש של מנדי קאהן.

 

מטרות המפגש:

טיפוח הקשר בין חברינו והרצון להתרועע.

להתרשם מהאוסף האדיר של הספרים שנאספו בעמל רב, מצורת התצוגה וארגונה.

לשמוע את מנדי קאהן מספר על מפעלו

תכנית אמנותית – מנדי קאהן בשירי יידיש ופולינה בלילובסקי שירה וקלידים.

 

הכיבוד יאורגן ע"י רבקה ניב ויהיה בסגנון של אוכל יהודי של מזרח אירופה.

 

כניסה ותרומה: הכניסה ללא תשלום, תרומות למרכז יתקבלו בתודה [מוצע 50 ₪ לאדם המעוניין לתרום]

 

פרטי האירוע:

 

שם המקום: יונג יידיש תל אביב – מוזיאון לספר היידי.

 

תאריך ושעת המפגש:  מוצ"ש 07.12.13 בשעה 19:00

 

מיקום וכתובת המפגש: תחנה מרכזית החדשה – קומה 5 – מתחם אמנים 5008 לוינסקי 108 ת"א

 

הוראה כניסה למתחם, הגעה וחניה:  לנסוע ברחוב לוינסקי עד רחוב לבנדה, לפנות ללבנדה  ומיד להיכנס לרחוב ענתבי. להיכנס לתוך שער חניון קניון ת"א, לנסוע בחניון ישר, לעלות לקומת החניה ח' 4. בקומת חניה אחרונה זאת להחנות את הרכב ולעלות במדרגות שמצד שמאל אל קומת המתחם. מכאן זאת הליכה רגלית קצרה לכיוון מתחם האמנים 5008 יהיה שילוט וחוט זוהר על הרצפה שיוביל עד בית הספרים. לצורך בירורים נוספים בערב המפגש להתקשר אל ישראל בר-און  בטלפון נייד: 052-3198822

הסופר ישראל זמיר מקיבוץ בית אלפא ובנו של יצחק בשביס זינגר – מספר על ביקורו אצל אהרון לנסקי במסצ'וסץ  בסוף- שבוע הוקדש לסופרי משפחת זינגר [שני האחים: י.י.זינגר, י.ב זינגר  והאחות אסתר קרייטמן].

 

 ישראל זמירלפני כשבועיים חזרו ישראל זמיר ובני משפחתו ארצה מארה"ב, מביקור אצל "האספן הכפייתי" ומי שהציל כשני מליון ספרים ביידיש – אהרון לנסקי.  בשיחות שהיו לי עם ישראל ועם בתו מירב חן הבנתי שהם חוו חוויה יחודית. ביקשתי מהם שיכתבו לי על התרשמותם ממסע זה.  ישראל הבטיח לכתוב ולשלוח לי את שכתב ומירב הבטיחה לשלוח לי תמונות. שניהם קיימו את הבטחותיהם והריני מוציא אותם אל נחלת הכלל...

 

 

"משוגע" ליידיש

ישראל זמיר

 

אהרון לנסקי הוא ילד טוב סאוט-המפטון, מסצ'וסץ', ארצות-הברית. יום אחד הוא חלף ליד פח-אשפה של בית מגורים בעירו והבחין בערימה גדולה של ספרי יידיש  שנזרקו לאשפה והפח עלה על גדותיו. ספרים בפחי אשפה הינה  תופעה שכיחה בארצות הרווחה. לרוב, איש אינו מתעכב ליד אותה ערימת ספרים  וממשיך בדרכו.

קשיש בבית כלשהו בברוקלין נפטר ובנו עמד להשכיר את דירתו והספרים שהאב אסף כול חייו, טיפח וקרא בהם בהנאה מרובה מצאו את דרכם למזבלה העירונית.

לא אחת מצאתי עצמי מתעכב ליד ערימת ספרים עבריים שנערמו בפח אשפה, ומתוך סקרנות חולנית, הצצתי בהם ופגשתי ספרי-ילדות, שעליהם גדלתי בשעתו והלהיבו את דמיוני, כמו: "המבול", "באש ובחרב", "נרקיס וגולדמונד", "במדים ובלא מדים",  מאת הבלש העברי הראשון בארץ-ישראל דוד תדהר ורבים אחרים. לא התאפקתי וגאלתי כמה מהם והם עמי עד עצם היום הזה. די אם אזכיר את פירוקה של ספריית "המוסד-החינוכי", עם סגירתו,  שנבלעו אחר כבוד במכונת-הגריסה...

אהרן לנסקי, בשנות העשרים לחייו, סטודנט במכנסי ג'ינס מהוהים ומחוררים, לבש חולצת טי-שירט דהויה ונחשב ל"זרוק" ככול נער אמריקני בן-גילו. בקולג' שבו למד השתתף בקורס אוניברסיטאי על "המפגש עם השואה", שבו דנו פרופסורים מכובדים על גורלם של היהודים וגורלה של תרבות יידיש. הנאצים רצחו, הסובייטים רמסו, האנטישמים שרפו והאמריקנים, בנימוס רב - משליכים הכול למזבלות.

דורות רבים של יהודים גדלו על תרבות יידיש המעורכת כבת אלף שנה. ההגירה הגדולה היהודית לאמריקה הביאה עמה ספרות יידיש. שעליה גדלה וסירבה להיפרד ממנה. 

אהרון לנסקי וחבריו החליטו לנסות להציל כמה אודים מוצלים מאותה שריפה. הם שכרו משאיות והחלו לסרוק את ה"לואר-איסט סייד", דרום-מנהטן, שבה התרכז חלק מן היהודים והמשיכו לשכונות יהודיות: בברוקלין, ברונקס ,קוינס ויתר אזורי העיר, שבהם התגוררו יהודים. כול דירה שבעליה הזקנים נפטרו הבנים התבקשו על-ידי השוכרים לפנותה ולרוקנה מספרים. הם עשו הכול כדי להקדים את משאיות איסוף האשפה העירוניות ולאסוף את הספרים. 

וכך, במשך עשרים וחמש שנה (!), חורף, שלג, כפור, מטרים עזים וה"משוגעים-לדבר" הגיעו לבתי-הזקנים, שמעו את סיפוריהם הקשים, הבטיחו לשמור על ספריהם כעל בבת עיניהם וסייעו להם להיפרד מן הספרים. בזריזותם, הם טיפסו ל"בוידמים", עלו לעליות-גג, ירדו למרתפים טחובים, כדי לגאול ספרי-יידיש מכיליון. עם הזמן, הם פרסמו מודעות בעיתוני-יידיש וכמטורפים רצו מדירה לדירה. שום דבר לא מנע מ"צבא ההצלה" לבצע את משימותיו הקדושות, שהפכו לאובססיית חיים. יהודים העירו אותם באמצע הלילה, בשבתות, בחגים והם קפצו ממיטותיהם והתייחסו לעניין כאל פיקוח-נפש. הם סברו, שאם את היהודים לא הצליחו להציל מציפורני הנאצים – לפחות חלק זעיר מן הספרים יצילו. אהרון וחבורתו הביאו את הספרים לסאוט-המפטון, עיירת מגוריו. לעיתים הספרים היו רטובים מגשם, אחרים  קפאו מכפור והתפוררו. לא להאמין, אך הם הצילו למעלה ממיליון ספרים.

אהרן לנסקי כתב על אותו "מבצע-הצלה"  ספר מרתק, שתורגם לעברית: "נגד כיוון השעון" (הוצאת "כתר") ובו תיאור מפורט של מבצעי ההצלה. עם הזמן גופים יהודיים נרתמו לעזרתם והמחסנים הזמניים בסאוט-המפטון הפכו לספרייה מודרנית באמהרסט. לידה הוקם "המרכז לספרות יידיש", שנועד לתמוך בקהילות יהודיות בכול חלקי עולם, שבעקבות פרעות ורדיפות יהודים נותרו בלי מילת יידיש אחת לרפואה. אותו "מרכז" עורך ימי-עיון על סופרי יידיש בהנחייתם של פרופסורים ואנשי-מדע  ומונה 35 אלף חברים, ובכך הפך לאחד הארגונים היהודיים הגדולים בארצות-הברית.

למה אני מטריח אתכם בכול אלה? הוזמנתי לאחרונה לאמהרסט, מסצ'וסץ' . אותו סוף- שבוע הוקדש לסופרי משפחת זינגר (שני האחים: י.י.זינגר: "האחים אשכנזי", בית-קרנובסקי", "יושע עגל" ואחרים), בשביס-זינגר: "העבד", "הקוסם מלובלין" , "שונאים סיפור אהבה"  ואחרים), והאחות אסתר קרייטמן: ("דבורה"), שספרה עדיין לא תורגם לעברית וסיפורים אחרים ). חלק ניכר ממשפחתי נלוותה למסע וזכתה למנה הגונה של יידישקייט. בכנס סיפרתי על אבי ובאותה הזדמנות הבאתי עמי את אחד מספריה של חברתנו המשוררת הידישאית שרה שבת, ששולה ותמרה בנותיה מסרו לי (ספריה של רחל פישמן–הולדהיים הובאו לשם על-ידי אחיה שיקל פישמן) . אתה מהלך בספרייה המודרנית שקמה, נובר להנאתך בספרים סדורים, כרוכים, נקיים, לוקח לידך ספר כלשהו ומגלה שהוא נכתב על-ידי רב בפולין לפני כחמש-מאות שנה.

התיאטרון תפס מקום נכבד מאוד אצל הפליטים היהודיים שהגיעו בגלי ההגירה לניו-יורק. יום אחד, כשביקרתי אצל אבי, הוא לקח אותי עמו לשדרה השנייה, ל"דאון-טאון" והצביע על בניינים מרופטים, שהיו בשנות העשרים של המאה הקודמת תיאטרוני-יידיש. הוא הגיע לניו-יורק בשנת 1935 ואחיו הסופר, י.י. זינגד הבהיר לו שאם רצונו להציע את אחד מסיפוריו לתיאטרון – עליו למהר, כי התיאטרונים פושטים את הרגל ונעלמים. לדבריו, בתקופת השיא, היו בשדרה השנייה עשרים(!) תיאטרונים שהציגו הצגות ביידיש. הוא הצביע על בית חצי הרוס שפעם היה תיאטרון, שבו הציגו את "שני קונילמל" לגולדפאדן, "יושע-עגל", לי. י. זינגר, "דער ידישע קניג ליר" לשקספיר – מתורגם ומשופר ("פארטייטשט און פארבעסערט"- מבוצע ברישול וכביכול משופר). שחקנים כמו טומשבסקי שיחקו גם בברודוויי וגם בתיאטרוני יידיש. מכול זה לא נותר דבר.

לאחר שהות באמהרסט שבנו לניו-יורק. באחד הימים הוזמנו לביתה של הסוכנת הספרותית של אבי – סוזן שולמן ופגשנו שם קבוצת  שחקנים שהציגו לפנינו קטעי אופרה מתוך הצגה שאבי כתב:  "מזל ושלימזל" (בעברית:  "גדא וביש-גדא"). ביצוע מוסיקלי מדהים. הם מתקשים למצוא אולם, לשלם הוצאות ומסתובבים מתוסכלים.

פעם הייתה באמריקה רשת של בתי-ספר יהודיים שלימדו בהם יידיש בכיתות הגבוהות. בתי, מירב למדה בבית-ספר "כינרת", שהשתייך לזרם זה. לא עוד.     

         

האם בכוחם של אהרן לנסקי וחבריו להחיות שפה גוססת? מסופקני. אחד המנהלים באמהרסט שאל אותי, בין-היתר, כמה דוברי יידיש יש בקיבוצי ולבושתי נאלצתי להודות שאריה אהרוני בן התשעים הוא היחיד. בשעתו, רבים דיברו  יידיש, אך הללו כבר אינם עמנו. אמנם אבי פעם אמר כי גם העברית הייתה שפה מתה אלפיים שנה וקרה לה נס, אך כמה ניסים מתרחשים בחייו של עם? שמענו הרצאות מפי פרופסור אניטה נוריץ' על יידיש ועל משפחת זינגר. יהודים רבים באמריקה מכירים את "המרכז" ולעיתים אף נעזרים בשירותיו. זוהי שמורת-טבע של אדם שהקדיש את חייו ליידיש והציל גחלת לוחשת מן השריפה הגדולה. הספרייה על מוסדותיה הכתה כאן שורש וזוכה להערכה רבה. כדאי מאוד לבקר בה.

וכך, בימי סתיו קפואים אלה, עומדת לה הספרייה, כשעצי אדר במערומיהם צרים עליה, לאחר שהשירו את עליהם הכמושים פרשו לרגליה מרבדים ססגוניים של עלים. אתה מהלך להנאתך, דורס עלים מרשרשים ודומה כי מן האדמה אתה שומע מין אוושוש-רשרוש, לחישה-אנחה:

"אוי ויי, היש ליידיש תקווה? היקומו עוד מרכזים ליידיש?" 

   

                  

 

 

כותבת לי מירב חן בתו של ישראל זמיר:

חזרנו עכשיו מהפסטיבל באמהרסט ארה"ב והיה ממש מעניין. פגשנו שם את אהרון לנסקי ואחרים ובאמת היה מרגש! ... שולחת לך כמה תמונות מהאירוע... יש שם תמונה של שתי נשים - זאת אני ופרופסור אניטה נוריך. בתמונה עם כל האנשים מופיע אבי , אחי יובל, אחי נועם ואני, בעלי נעם חן, אימו כרמלה, ושני ילדיי אביחי ותומר בתמונה שרואים את התמונה של סבי , הבחור עם התלתלים זה הבן שלי שמאוד דומה לבשביס. בתמונה בספריה זה אנשים שהשתתפו בכנס.

 

דר' מירב חן

פסיכולוגית קלינית ומרפאה בעיסוק

החוג לחינוך, החוג לפסיכולוגיה

המכללה האקדמית תל-חי

 

 

מה גרם להפצצה האווירית הגרמנית על בילגוראיי בספטמבר 1939 – סיפורו של משה פך.

 

מנהג קבוע יש לחברינו, יקירנו, מוותיקי השבט הבילגוראיי ויליד העיירה – מר משה פך: אחת לשבועיים בשעות הבוקר של השבת, הוא מקפיד להתקשר לחבריו בעלי הזיקה לבילגוראיי, נוהג הוא לדבר עם חבריו ילידי בילגוראיי, לשמור אתם על הקשר ולהתעדכן באשר לקורה אתם, כך עשה עם שמואל בן ארצי עד שזה הלך לעולמו, כך עושה זאת עם אריה ברגר ייבדל לחיים ארוכים, כשאין יכולת לתקשר עם מי מחבריו בשל מצבו הבריאותי הוא מתקשר עם בניהם ובנותיהם, מאז שהקמנו את הארגון מחדש גדל המעגל האנושי שאתם הוא מקפיד לשמור על קשר, התכבדנו גם רבקה ניב וגם אני בכך שהוא מתקשר אלינו בכל שבת שנייה, כל שיחה שכזאת אתו מעניינת ומרתקת בשל סיפוריו על בילגוראיי שעד למלחמת העולם השנייה וחורבנה. האיש הוא אוצר של ממש בשל זכרונו יוצא הדופן ובשל אופיו המתון ונכונותו לחלוק עם הכל את מה שהוא יודע וזוכר. הוא חי את בילגוראיי של אז 24 שעות ביממה. משה גם זכור לטוב על כך שבביקורינו בעיירה, הוביל את המשתתפים בסיור עד למקומות בהם היו בתי משפחותיהם, והדבר "לא נעשה, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ", אֶלָּא משה פך הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, ללא צורך להיעזר במפת העיירה, עשה זאת רק בעזרת זכרונו המופלא...

 

והנה השבת שעה שדיברתי אתו, עלה פתאום על הפרק אחד מהאתרים הציבוריים בבילגוראיי של לפני המלחמה – בית הסוהר [התפיסה – תמונת המבנה בגוף הכתבה] שהיה ברחוב זמושץ' [הרחוב שהמשכו הייתה הדרך לעיירה זמושץ']. בתחילה סיפר לי שכשלאביו לא נשאר כסף ולא יכול היה לעמוד בפרעון חוב כלשהו, הושם בתפיסה לימים ספורים והוא ובני משפחתו היו פוקדים את המקום כדי להביא לו אוכל.  ואז פתאום שאל אותי משה "את הסיפור על ה'מילרים' שמעת כבר פעם?" כשהשבתי לו שאיני מכיר את הסיפור פתח וסיפר לי את סיפור המעשה ולהלן תקצירו:  בבילגוראיי הייתה חווה ענקית שהייתה שייכת למשפחה פולנית נוצרית ששמה 'מילר', זאת הייתה משפחה עשירה ולה בית מידות, משרתים ועובדים לרוב.  באוגוסט 1939 נדמה היה לאחת המשרתות שהיא שומעת מני רעשים ורחשים מכיוון מרתף הבית.  היא נצלה הזדמנות כשבני הבית נעדרו ממנו, ירדה למרתף וגילתה שבמרתף יש מכשירי מורס וציוד נוסף שנראה היה לה חשוד. המשרתת מיהרה ולדווח על כך למשטרה, שני אחים למשפחת מילר נעצרו ונחבשו באותו בית סוהר של בילגוראיי. לדברי משה הם נמצאו אשמים בריגול ובבגידה במולדת ובמשפט בזק נגזר עליהם להיות מוצאים להורג לעיני הציבור.  לנידונים למוות נשמרו שתי זכויות באותם ימים: ארוחה דשנה, ולומר את מילתם האחרונה.  כנראה שלשניים  שידעו מה עומד לקרות אותם בתוך שעות ספורות "הלך התיאבון", הם ויתרו על הארוחה אבל לא על השמעת דבריהם האחרונים.  הדבר היה קבל עם ועדה ובראש חוצות, וקהל רב נתקבץ לאירוע זה.  משה אומר שהוא לא היה שם אבל  חברו וחבר הארגון שלנו שמואל הרמן אביו של פרופ' אריה הרמן – מנהל חטיבת נשים ויולדות במרכז הרפואי ב'אסף הרופא'] היה נוכח במקום והוא סיפר למשה שהמלים האחרונות של שני הנידונים למוות היו "הגרמנים יתנקמו בכם על כך – בילגוראיי תחרב...". ובאמת שבועות ספורים לאחר הוצאתם להורג הגיחו מן השמיים מטוסים גרמניים שהמטירו על העיירה פצצות ואש והפכו את העיירה לתל חורבות זרוע במאות גופות של אומללים שלא היה להם להיכן להימלט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בתמונות: הגבר עם הקסקט – שמואל הרמן,  עם כובע השוליים – משה פך, והמבמה הוא בית הסוהר - "התפיסה" בבילגוראיי שלפני המלחמה

 

[על השריפה ועל ההפצצה של בילגוראיי – מתוך ספרו של שמואל מנס בר-און "והשמיים שתקו"].

 

 

 

והרי אני בנם – רפי קליין.

 

באחד מימי אוקטובר 2013 קיבלתי מייל מאדם שלא הכרתי קודם – רפי קליין,  ממכתבו של רפי הסתבר שהוא אתר אותנו דרך אתר האינטרנט שלנו. והקשר שלו לבילגוראיי הוא מצד אמו. בשיחה טלפונית בין שנינו הסתבר לי שרפי יליד 1947 הוא פנסיונר והיה צלם בטלוויזיה החינוכית. הוא מתגורר בפתח תקווה. אמו של רפי - רחל רוזנגרטן, הייתה ילידת בילגוראיי ושם משפחתה קודם לנשואיה, מצד סבתו היה בירמן. לרחל היה עוד אח שהיה נשוי ולו 3 בנות וכן עוד אחות.

 

תמונות האם רחל שצולמו לפני המלחמה – הזוג – כנראה האח של האם ורעייתו.

 

רפי לא יודע את שמותיהם [רחל הייתה מאותם ניצולים שלא דיברו על השואה].

סבתו של רפי, טניה, נישאה בבילגוראיי למאיר רויזנטרייגר שהיה בעלים של תחנת קמח. היא ומשפחתה, משום שהיה להם עסק [תחנת הקמח], סירבה לעזוב את בילגוראיי ונשארה בעיירה. מנגד, אמו של רפי עזבה לברית המועצות, וכנראה הייתה על אותה רכבת מפורסמת שהרוסים העמידו למטרה זאת לפני שהגרמנים חזרו לבילגוראיי. האם – רחל, מצאה עצמה בסיביר, הכירה את מי שהיה לבעלה ונולדו לה שני ילדים, הם התגוררו בפולין עד 1957 ואז עלו בעליית "גומולסקי" לארץ.  רפי לא זוכר חברים קרובים של הוריו למעט זוג בילגוראיים ששמם היה שניצר והיה להם מינימרקט ברחוב לואי מרשל בתל-אביב. לדבריו מר שניצר כבר לא בחיים והוא אינו יודע מה עלה בגורלה של הגב' שניצר.

 

נסיונות להשיג מידע נוסף על משפחתו דרך בני דור ראשון בארגון שלנו לא הניבו תוצאות ואנו פונים בהזדמנות זאת לכל חברינו ומבקשים לצור עמנו קשר אם השמות המופיעים לעיל לרבות משפחת שניצר וצאצאיהם מזכירים להם נשכחות.

 

רפי הפתיע אותנו במייל נוסף כששלח לי קטע שכתב באותו עניין, אי אפשר שלא להתרשם מיכולות הביטוי שלו ומכתיבתו היפה והסיפרותית, זוהי כתיבה מרתקת. קטע זה המספר על מסע חיפושים אחרי אח אבוד עובר מהעיירה בולוחוב אל בילגוראיי. ברשותו של רפי קליין אנו מפרסמים את הקטע הזה כלשונו:

 

והרי אני בנם...?

רפי קליין

 

כאשר כבר הייתי גדול, תפס אחי דנייל (דניאל בהיגוי פולני) את מקומי על  המטאטא  של רנייה -Renia. בעת שרנייה הסיעה את אחי על המטאטא ומירקה בשמן את רצפת העץ ,  אמא רקחה ריבות לחורף  ואבא היה בתורנות ,פלשתי ל"קבינט" שלו כדי  לתרגל בו את כישורי הקריאה  שלי .

בשעות הקבלה נהג אבא לבדוק ב"קבינט" תינוקות צווחים, הסתגר בו  לעיתים עם ספריו וניירותיו ואני נהניתי לשבת שם בחברתו ולהאזין בדריכות להרפתקאותיו ברכבת בית החולים של הצבא האדום. רכבת שהייתה נתונה להפצצות אוויריות של הגרמנים . נהניתי לצחוק  מסיפוריו על סוסו ואסיקה - Waska . סוס ענק באמצעותו צלח את שדות הבוץ של הקולחוז בדרכו לביקורי בית אצל החברים החולים.

כדי להעפיל אל אוכפו התלול נדרש אבא  לתמרן ולטפס על אדן חלון,  שמעברו השני קשר מנהל המשק בוריס מנדלברג את הסוס הישיש.

 

במסמך שצלב אדום  מודפס אליו, זיהיתי בנקל את  שמו של אבי מודפס במכונת כתיבה ואת כתובתנו: אוליצה מיצקביצ'ה  לגניצה - Legnica

שאר האותיות , אלה שהוספו במכונת כתיבה ואלה שנחתמו בחותמת אדומה , משמעותן נסתרה מבינתי.  נמשכתי אל ה"קבינט" עוד אין ספור פעמים בניסיון לפענח את התעלומה: "...בתשובה לפנייתו של האזרח  אברהם קליין", הצלחתי לקרוא:" הנוגעת לחיפושים אחר בנו: קליין לוסיעק –סלומון.. אשר נולד שנת 1939 בבולחוב, אנו מודיעים  בכבוד הראוי כי החיפושים אחריו הינם בתוקף". והמילים האדומות, "החיפושים אחריו הינם בתוקף", מודגשות בקו שחור מתחתן.

במסמך אחר שנשא כותרת של משרד החוץ ונכתב ברובו בעט נובע, הצלחתי לפענח את המילים: "בחיפוש אחר בנו..."

 

והרי אני בנו ?

 

דנייל צהל על המטאטא ואני חיפשתי בספרים הכבדים שמאחורי דלתות הזכוכית, אך הספרים היו כתובים בשפה לא מובנת והציגו צילומים של אנשים  עם עיוותי גוף על רקע סרגל מידות גדול, וסוגים משונים של פריחות  על עורם.  מאחוריהם גיליתי אלבום מקופל של צילומים  בשחור לבן:

חייל לבוש מדים ,מגפיים וקסדה לראשו. כמו זו שמצאתי עם חברי במקלט בפארק כאשר שיחקנו ב"מלחמה". החייל  עומד וגוזז  את זקנו של אדם לבוש שחורים.

אישה לבושה חלקית, מבט כואב על פניה ולידה חייל מחייך.  גדרות  תיל  שמבודדי חשמל לבנים, כמו אלה שעל עמוד החשמל מול ביתנו , פזורים ביניהם.  הנה ערימה של גוויות מסודרות שתי וערב  שכבה על גבי שכבה, וקורות עץ ביניהם.   דמויות עם עינים גדולות וכבויות, ורק עור דקיק מכסה על עצמותיהן הבולטות.

 

אמא ניגבה את ידיה בסינר הנצחי שלמותניה, קיפלה בעדינות את דפי אלבום הצילומים ובעיניים דומעות הזמינה אותי  לטעום מהמרקחת עליה הייתה גאוותה.  ריח הריבות ומתיקותן ערב לחכי אך טעם של ספק תפס אחיזה בגרוני.

 

ניסיתי להבין על מה התלחשו הורי כאשר שמעתי שהזכירו את שמי, אבל הם דברו ביידיש.

האם כעסו עלי ?

אבל רק לא מזמן קבלתי מהם אופניים שהורכבו בהזמנה מיוחדת והותאמו למידתי.  וזה כאשר בקושי ניתן היה להשיג אופניים  בכלל.  

הם היו מוכנים אפילו להביא לי תיש קטן ליום הולדתי החמישי.  תיש כמו זה שמשכתי באוזנו בתחושת ניצחון  כאשר צעדתי את צעדי הראשונים.      

אולי דיברו על הכינור הקטן שקנו לי ?  כינור שנשאר מיותם בתיבתו  לאחר שלא נתגלו אצלי כישורים מוסיקאליים כמו אלה  בהם התברך אבי ובהם התברכו סבי ודודי ז"ל  שלא זכיתי להכירם .  או שמא כעסו על כך שחזרתי רטוב מההחלקה על הקרח ? - אבל נרטב לי רק מכנס אחד של מכנסי החג  וזה לא היה באשמתי !  הקרח הוא שבקע לפתע מתחת לרגלי הימנית !

 

 

 

כאשר אבא  וחבריו בני קולומיה התנדבו להתגייס לצבא האדום כדי להלחם בצורר הנאצי, הוא לא שער כי חיי משפחתו הופקרו  ורק הוא מכל משפחתו יזכה להינצל.

כשלושה חודשים לאחר שאבא התגייס, עזבו הסובייטים  את גליציה המזרחית והגרמנים תפסו את מקומם. היה זה כתוצאה מהסכם "מולוטוב –ריבנטרופ", אשר באמצעותו חילקו המעצמות ביניהן את השליטה על פולין.  

 

עד יומו האחרון חיפש אבא אחר עקבות רעייתו הראשונה לוטה לבית הלר מבולחוב, ואחר בנם: לוסיעק-סלומון.

הוא נפגש והתכתב עם יוצאי בולחוב, בהם משפחת אשל ,בעלי בית דפוס בחיפה שהדפיסו את ספר הקהילה. כל אותה עת השתעשע אבא ברעיון לעברת את שם משפחתנו: " זעירא ?-יש כבר אחד ! זוטא ?-מה אני מפעל הפיס ?   קטן ?- "פאסט נישט" !

אך בסופו של דבר השם נותר על כנו  כדי שלא להקשות על מי שיבקשו אולי לאתרו ! 

 

בשנת 1976 נפטר אבי. כעבור אחת עשרה שנה כאשר הלכה גם אמי לעולמה  גיליתי  בין הסדינים המקופלים בארון  תמונה קטנה  של אבא לצד אישה זרה.  תמונה אותה העלימה מאבא, ממני ,מאחי דניאל ואולי אף מעצמה  ?

    

יותר מעשרים שנה לאחר פטירתו של אבא  כאשר נתקלתי בשם "בולחוב" בכתבה על חייה ומותה  של הזמרת נחמה-הלנה הנדל ז"ל,  לא מצאתי מנוח עד אשר יצרתי קשר עם העיתונאית פנינה בת צבי.

קיבלתי ממנה מספר טלפון במינכן.  דווקא בגרמניה !

נדרשתי  להתגבר על המחסום הגרמני  והתקשרתי !

אנטול רנייה - Anatol Regnier שהיה נשוי לנחמה הנדל ז"ל בעת שהתגוררו באוסטרליה, היה אדיב.

שמעתי מפיו על מפגשיו עם בני קהילת יוצאי בולחוב, בני עירו של אביה של נחמה (ההיסטוריון ד"ר מיכאל הנדל)  מפגשים אשר גרמו  לזמר השנסונים,  כותב הפזמונים,  הגיטריסט והמלחין הגרמני לכתוב  ספר.  גיבורי ספרו הם אחדים מבני בולחוב אשר הצליחו להסתתר ולהיחלץ מהתופת. 

(הספר "כיכר העיר ריקה", תורגם מגרמנית ויצא לאור בהוצאת יד ושם בשנת 2001  כשנתיים לאחר שיחתנו.)

אנטול הציע לי להתקשר אל אחד מגיבורי ספרו: מר שלמה אדלר, יו"ר יוצאי בולחוב בישראל.

כאשר קבלתי ממר שלמה אדלר את מספר הטלפון של שכנתו בכפר סבא  חשתי כעומד בפני פתרון התעלומה.  לרגע הוצפתי בתקווה אשר ליוותה  כנראה את אבא  משך כל חייו.

"לוטה הייתה נשואה לרופא מקולומיה !" אמרה לי בפולנית גב' אנה הלר.  "היא הייתה בת דודתי!

...ומה עלה בגורלו של הילד ?" שאלה מייד, " כאשר ברחתי  בקיץ 1942  הם היו עדיין בחיים!" שמעתי

את בת משפחתי החדשה.

                                        

חייה של אנה הלר ניצלו בזכות חברותה עם ביתו של כומר מבולחוב.  כומר שקרא למאמיניו לצאת לעזרת היהודים ונרדף על כך עד צוואר. במנוסתם אל תוככי פולין צורפה אנה אל משפחתו הנמלטת.  המשפחה מצאה מקלט  בעיירה  בילגוראיי .

שמה של  בילגוראיי מוכר לי היטב !  מבילגוראיי נמלטה אל מעבר לגבול הסובייטי- רחל בירמן, שעתידה להיות אימי.   בבילגוראיי היא הותירה מאחוריה את אימה ואת משפחתו של אחיה  על שלושת ילדיהם הקטנים.  בילגוראיי זו העיירה אשר שימשה אבן שואבת לסיפורי השדים של חתן פרס נובל לספרות  בשביס זינגר .

אבא ,ידישיסט בנשמתו, הכיר ואהב את יצירותיו של בשביס זינגר ונהג בשעת כעס לכנות את  אמא : "השד מבילגוראיי !"

בבילגוראיי פגשה אנה הלר את בעלה לעתיד .  בתום המלחמה,  הפליגו לקראת חיים חדשים בדרום אמריקה.

לעת זקנה עלתה אנה ארצה בעקבות בנותיה אשר שבעו מסיר הבשר של משטר הדיקטטורה הארגנטינאי העקוב מדם .

מאנה ומבן דודה  מר יצחק רוטשטיין מחיפה, אשר היה בן 8 כאשר פרצה המלחמה,  נודע לי לראשונה על ילד מתולתל ובהיר העיניים שהסתתר עם סבו ואימו אצל גוי בבולחוב.  הגוי סחט את כספם ואיים להסגירם אם לא יעמדו במחיר שהלך והאמיר.

אימו של "הילד בעל פני המלאך", סיפר מר רוטשטיין מצוידת בניירות  "אריים" מזויפים ,יצאה מהמסתור כדי להשיג מימון לסחטנות.  הוא ידע לספר כי האם נורתה למות לאחר שהוסגרה על ידי בת כיתתה שזיהתה אותה ברכבת בדרכה ל-Stryj.

 

גיבור אחר מספרו של אנטול רנייה. מר גרינשלג (גרין) מאוסטרליה  סיפר לי כי היה במסתור יחד עם משפחת הלר עד יולי 1943. לוסיעק-סלומון קליין-הלר , אחי , היה אז רק בן ארבע !

 

נולדתי ארבע שנים לאחר שאבדו עקבותיו של לוסיעק .

בימי  הולדתי התנופפו ברחבי פולין דגלי לבן אדום ונערכו תהלוכות ניצחון . הייתי מלא גאווה על  שהכול חוגגים עימי. העשרים ושניים ביולי נחוג כיום העצמאות של פולין משך כל שנותיו של המשטר הקומוניסטי. הדמעות שהציפו את עיניה של אמא בימי הולדתי, נראו לי אז כדמעות של שמחה.

 

מאבא ירשתי את המעטפה עם מסמכי החיפוש  ומאמא את הדמעות.

 

והרי אני בנם !

 

 [ הערה: למי שרוצה ללמוד עוד על בולוחוב, מומלץ שיקרא את ספרו של דניאל מנדלסון "האבודים", החושף את זוועות ההתעללות והרצח בבולחוב. ]

 

 

 

 

 

סרטון אנימציה על השטייטל המזרח אירופי.

 

סרטון אנימציה מקסים של אלכסנדר פבלנקו מלווה במוזיקה כליזמרית המתאר את חיי היום-יום של יהודיי השטייטל המזרח אירופאי בתחילת המאה העשרים, וריאציות על שלום עליכם, מרק שגל ושלמה יודובין.

 

http://www.youtube.com/watch?v=Ttqfoq8BdyA

 

 

 

 

 

 

 

 

עמותת דורות ההמשך- נושאי מורשת השואה והגבורה

 

חשוב לנו שתדעו

 

דור הניצולים הולך ומתמעט, ועלינו בני דורות ההמשך, בניהם ונכדיהם, מוטלת החובה והמצווה לעשות ככל שביכולתנו כדי להנחיל לדורות הבאים את זכרם ודמותם של בני משפחותינו, שנספו בשואה, ואת סיפוריהם וקורות חייהם בתקופת השואה – לפניה ואחריה -  של אלו ששרדו בדרך לא דרך, ואשר מחלקם כבר נפרדנו ואילו האחרים עדיין חיים עמנו. 

ההנצחה היא הדרך היעילה ביותר למנוע מאנטישמים ומכחישי שואה ברחבי העולם לפעול ולזרוע שנאה נגד העם היהודי .

באמצעות אתר דורות-ממוריאליין http://dorot.memorialine.com/default.aspx   של עמותת דורות ההמשך, אנו פועלים למען הנצחת הסיפורים והדמויות של בני משפחותינו. כעת ניתן להעלות לרשת את סיפוריהם, תמונותיהם וכל חומר אחר הן על הנספים והן על השורדים שהלכו לעולמם או כאלה החיים עמנו, ולהנציח אותם לעד. עמותת דורות ההמשך- נושאי מורשת השואה והגבורה היא עמותה המאגדת את בניהם ובנותיהם  ואת נכדיהם לדורותיהם של ניצולי השואה. אנו מאמינים שיש לנו, בני דורות ההמשך, ייחודיות, הנובעת מעצם היותנו צאצאים של אלה שהיו "שם", עברו את התופת ושרדו, וכנגד כל הסיכויים הצליחו לאחות את השברים ולבנות  לעצמם חיים חדשים ומשפחות חדשות .

 

העמותה שמה לנגד עיניה ארבע מטרות עיקריות:

·  הנצחת השואה והעולם היהודי שהיה ואיננו.

·  עיצוב זיכרון השואה  למען הדורות הבאים.

·  מאבק בהכחשת השואה ובאנטישמיות.

·  סיוע ותמיכה בבני דורות ההמשך

 להלן הפרויקטים שהעמותה עושה או מתכננת לעשות

·      אירועי זיכרון וכנסים ביום השואה הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה וביום הזיכרון  לשואה ולגבורה

·      במה ללימודי שואה – קורס שבועי שנתי  לבני דורות ההמשך, ללימוד המחקרים העדכניים ביותר על השואה- לפניה ואחריה -  מפי מיטב המומחים בתחום

·      אירועי יוצרים בני  הדור השני והשלישי בתחום האומנות, הספרות, הקולנוע והמחזאות

·      ביצוע " מצעד חיים בישראל" סיורים באנדרטאות ומוזיאונים הקיימים בישראל

·      ארגון "מצעדי חיים" במזרח אירופה לקיום טקסי זיכרון בגיאיות ההריגה וההשמדה של העם היהודי

·      יצירת "הגדת השואה", שתוקרא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה במסגרת משפחתית וציבורית

·      "דור המשך לסיפור" -  סדנאות כתיבה וסיפור שנועדו ללמד את בני דורות ההמשך לספר את סיפור הוריהם ובני משפחותיהם בשואה – לפניה ואחריה.

·      הפעלת בני דורות ההמשך לספר את סיפור הוריהם הניצולים במערכת החינוך, בצה"ל ובמקומות אחרים

·      "עוצרים, זוכרים ומדברים" -  כנסים  ומפגשים במקומות העבודה בימי השואה, במטרה לאפשר לעובדים הצעירים, שאינם נמצאים במסגרת לימודית או צה"לית,  להתכנס אחרי הצפירה ולדבר על הנושא  ועל חוויותיהם האישיות

·      אימוץ קהילות יהודיות  שנעלמו על ידי בתי הספר

·      הוצאה לאור של  ספרים שכתבו שורדי השואה ובני דורות ההמשך  

·      חלוקת מלגות  לחוקרים צעירים החוקרים את נושאי השואה והעולם היהודי

·      רישות הארגונים הפועלים בעולם בתחום השואה, ושת"פ בין כל ארגוני ניצולי ודורות ההמשך.

·      ארגון כנס בינלאומי של הדור השני להחלפת דעות ומידע ולתיאום פעילות בין בני דורות ההמשך מהארץ ומרחבי העולם.

·      ארגון כינוס רחב היקף של ה"ילדים" שנולדו לניצולי השואה, או הגיעו בילדותם למחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה וכן למחנות המעצר בקפריסין ובעתלית.

 

אנו מזמינים אתכם לצפות בדפי האתר ולהדליק נר זיכרון ליקיריכם, נספי השואה ו/או לשורדי השואה שהלכו לעולמם

אנו זקוקים לעזרתכם  בתיחזוק  אתר "דורות - ממוריאליין" והפעלתו ובביצוע הפרויקטים של עמותת דורות ההמשך, לכן נודה לכם על  הרמת תרומה צנועה של 18$ (60 ₪), שתתלווה להדלקת נר הזיכרון .

היכנסו לקישור הבא :   http://www.give2gether.com/projects/memorialine/?lang=he

 

נשמח לראותכם בפעילויות עמותת דורות ההמשך.

FacebookShareובקשה נוספת וחשובה: אנא הפיצו פנייה זו  באמצעות האינטרנט לכל חבריכם ובני משפחותיכם, בארץ ובעולם .

     

Send to friendבברכה

שמואל סורק

יו"ר עמותת דורות ההמשך

בשם חברי הוועד המנהל     יש לכם הערות כתבו לנו למייל yossi@memorialine.com

 

 

 

 

 

סרט פולני - Pokłosie  [זעזוע] מעורר בימים אלה מחלוקת בפולין ומוציא שדים ישנים ממחשכי מסתוריהם.

[תרגום מאנגלית – ישראל בר-און]

 

מאמר זה שפורסם באקונומיסט נשלח אלי ע"י ידידי חיים גולדמן ומשום שהנושא חשוב ומעורר מחלוקת מצאתי לנכון לתרגמו מאנגלית לעברית ולפרסמו בזאת.

 

שניים מסרטי השואה הטובים ביותר, "רשימת שינדלר" יצירתו של סטיבן שפילברג, ו"הפסנתרן" יצירתו של רומן פולנסקי, שניהם עוסקים ומבליטים מעשים אציליים של גרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. באותה נשימה ניתן גם להזכיר את סרטה "במחשכים" של אגנישקה הולנד [Agnieszka Holland] והמועמד הפולני לאוסקר 2012 המספר את סיפורו של פולני שעובד בתעלות  הביוב שבתחילה מתוך תאוות בצע ובהמשך בשל סיבות מצפוניות הוא מציל קבוצה של יהודים בתעלות הביוב של לבוב. כל הסרטים הללו מבוססים על עובדות היסטוריות עם "זיגוג הוליוודי"

 

סרט פולני חדש Pokłosie ["זעזוע"] יצא לאחרונה לאקרנים, הוא מוצר שונה, אין בו גיבור, אבל באופן לא סביר נלחם בכוח הרשע הנאצי. והמזימה מתבססת במעורפל על עובדה היסטורית שהתרחשה בידוובנה   [Jedwabne] שבצפון מזרח פולין בחודש יולי של שנת 1941 שבו נשרפו חיים כמה מאות יהודים באסם ע"י שכניהם הפולנים [הבהרה, אין לדעת כמה נספו באירוע, ומספר הקורבנות מוערך על ידי גורמים שונים בטווח שבין 380 ל-1,600 קורבנות. במשך שנים רבות יוחס טבח ידוובנה לאיינזצגרופן. בשנת 2001 פרסם ההיסטוריון האמריקני ממוצא יהודי-פולני יאן טומאש גרוס את ספרו "שכנים" אשר בו קבע כי המדובר בפוגרום בו נרצחו 1,600 יהודים על ידי שכניהם. גרוס תיאר כיצד הוכו היהודים למוות, בותרו ונשרפו על ידי שכניהם הפולנים, ללא כל מעורבות גרמנית].

 

 

בימאי הסרט ולאדיסלאב פסיקובסקי [Władysław Pasikowski] מכנה את הסרט במילה thriller [מותחן או סרט אימה] אף כי ברור שהסרט לא שייכת לקטגוריה זאת של סרטים, אפשר שהכינוי "קדיש" –תפילת האבלים בהלוויה היה כותרת הולמת יותר את תאור מעשה העלילה.

 

הסרט מתאר את מאמציהם של שני אחים, יוזק ופרנציזק לנפץ את קנוניית ההשתקה של תושבי הכפר בו נערך הטבח בתושבי המקום היהודים. ככל שהשניים מתקדמים בחקר העבר כך הולכת וגוברת התנגדות מרבית תושבי הכפר נגדם.

 

,Pokłosie קרוב לודאי, הוא הסרט הכי שנוי במחלוקת שאי פעם נוצר בפולין, הוא נוגע בעצבים גלויים של פולנים רבים, של אנטישמיות עבר בפולין והתמשכותה מאז ועד לימינו. בתוך ימים ספורים מאז שהסרט יצא לאקרנים  פרסמו שני שבועונים פולניים בדף השער שלהם את תמונתו של השחקן הראשי  שטור, השבועון "אנגורה" [Angora] מדפיס את תמונת השחקן ועליה מקושקשים המילים "שטור, אתה יהודון" [ז'יד], הכותרת משלהבת היצרים אומרת: "הם תוקפים את מטצ'אי שטור על שהוא מגלם פולני יישר". דף השער של "Wprost" שבועון פולני אחר מראה את שטור כשמגן דוד מרוח על פניו וכן המילה "ז'יד", השבועון הבהיר את התגובה הרווחת בפולין על הסרט: שיצאה נגד השחקן שגילם פולני המצדד ביהודים בכך שחשף את מה שהפולנים עשו להם.

 

 

סוג כזה של דף שער הופיע בכתבי עת במקומות אחרים בעולם, כך למשל ב 2008 בכתה העת The New Yorker [גילוי נאות: כותב כתבה זאת היה פעם בצוות הכתבים של ה The New Yorker], צייר את ברק אובמה, נשיא ארה"ב כטרוריסט, ואת אשתו מישל כמוג'אהדין [ארגון מחתרתי אפגני] תמונת שער זאת עוררה פרובוקציות ותגובות קשות ביותר, אבל בשונה מארה"ב משום שבפולין יריבים פוליטיים קישקשו סוג כזה של גרפיטי על כרזות בחירות של מועמדים פוליטיים מאגפי המרכז והשמאל כדי להכפישם הרי שהמסר הוא התגלמות הטעם הרע.

שבועון פולני נוסף Uważam Rze מציג בתמונת השער שלו קריקטורה [תמונה מצורפת] בקריקטורה זאת נראית קבוצה של אנשים כשהם דוחפים את שלט האצולה המעוטר הפולני [the Polish coat-of-arms] "הנשר הצחור" אל התהום  אבן כבדה תלויה על צווארה של הציפור. הכותרת זועקת "כך הורסים את הזיכרון הלאומי הפולני"  כותרת המשנה בתחתית מסבירה: "סרטים כמו הסרט Pokłosie עושים את הדיאלוג הפולני-יהודי להרבה יותר קשה...

 

דיון על הסרט יכול להיות חף מכוונות ופורה, ברם מספר דברים והערות [רובם נוגעים להיסטוריה והיחסים של פולנים-יהודים ולא כאלה הנוגעים לסרט] המופיעים בכתבות של שלושת השבועונים הם נתעבים ומבישים: "הרבה איכרים כפריים [פולניים] היו ממש רעבים ללחם בזמן הכיבוש הנאצי, כך שלגנוב ולגזול "מהיהודי הנודד" שלעיתים תכופות היו עליו תכשיטים, אבנים יקרות ומזומנים, הייתה דרך כדי להיטיב את מצבם". מה שמאפיין את אותם מאמרים הוא שהם קרובים מאד לכלל הכחשה של העובדות ההיסטוריות המבוססות באשר לחלקם של פולנים בטבח ששימש כנושא הסרט Pokłosie : "עד היום, מי יודע מה בדיוק קרה באסם בידוובנה [Jedwabne]? הסרט Pokłosie מראה רק גרסה אחת, זאת המרושעת, האכזרית והקשה ביותר לנו, הפולנים"

 

ההתקפה על מר שטור מתייחסת לסיפור המעשה, לעלילה של הסרט שהיא גרסה עכשווית והבעת עמדה כלפי פשעי עבר שנכונותם העובדתית אינה מוטלת בספק ונתמכת על ידי היסטוריונים של השואה. אנה ביקונט [  Anna Bikont] מי שכתבה את הספר "אנו, מידוובנה" כתבה השוואה רלוונטית בין הדיאלוגים בסרט לבין פרטים שדלתה  ושמעה במהלך המחקר שערכה.

 

הצגת הבכורה של הסרט הובילה לגל עצום של פעילות אינטרנטית, פעילות בעלת מינון חזק ביותר של ביטויים אנטישמים שרובם מצביעים על השיעור הגדול של יהודים בשירות מערכת הביטחון של פולין הקומוניסטית [מה שבא להסביר שהיו "סיבות טובות" ומוצדקות להיות אנטישמי. הרבה מכותבי התגובות תייגו את הסרט "אנטי פולני" ולכן גם סרבו לצפות בו. ראש "המפלגה השמרנית חוק וצדק" ירוסלב קאצינסקי [Jarosław Kaczyński ] התבטא: לא ראיתי את הסרט ואין לי כל כוונה לראות אותו."

 

למרות הכל, מספר עיתונים וכתבי-עת פרסמו דיונים וויכוחים רציניים על הסרט, שיבחו את הבמאי על אומץ לבו להתעסק בנושא טעון שכזה ואת השחקן על שגילם את התפקיד הזה. הבמאי הפולני המפורסם Andrzej Wajda מחזק את ידי אותם שעשו במלאכה. חברה שעוסקת בניטור, מעקב וניתוח ממצאים באינטרנט  (www.sentione.pl) מצאה שכאשר המגיבים עשו זאת בעילום שם תקיפת הסרט והשחקן שטור הגיעו לנתון המדהים של 78% נגד, בעוד שכאשר התגובות נעשו בגלוי [טוויטר ופייסבוק] אותו נושא משך 72% של תגובות חיוביות ואוהדות.  במילים אחרות, אנטישמיות עדיין קיימת אבל בדרך כלל האנטישמיות הקיימת נזהרת להראות את פניה המכוערים בפרהסיה.

 

 

 

בברכה.                                                                                  

 

רבקה ניב וישראל בר-און.