על הוריי –
אבי אביגדור לייטר ואמי הינדה פוקס [כתבה רבקה לייטר ניב]
אף שאני - רבקה לייטר ניב - נולדתי בבילגוראיי [ 1937],
אין לי שום זיכרון משם ואם אני חושבת שזכור לי משהו הוא בוודאות סיפור או מעשה
שסופר לי ברבות הימים.
ייחוסה של משפחתנו [שלי
ושל טובה לייטר אחותי הצעירה
ממני] מצד אמא מגיעה עד רש"י אבל אני אתחיל מהסבא רבא שלנו - שמואל
אליהו שוורדשרף, שהיו לו 18 צאצאים והודות לכך היו הרבה שוורדשרפים בבילגוראיי, או כמו ששמוליק עצמון אמר: "חצי מיהודי
בילגוראיי יצאו מאותו זוג מכנסיים..."
סבתא חוה רצה שוורדשרף נשאה לדוד טייבל פוקס והם גרו בבניין של בית
העיריה ["המגיסטרט"] והתפרנסו ממעדניה שהייתה "ברינק" [כיכר
העיר שהייתה גם כיכר השוק]. אמא עבדה בה עם אביה ואחר כך באופן
עצמאי. המקום היה ידוע בזכות הגלידות הכי טובות בבילגוראיי, שהיו גלידות מתוצרת
הבית. בשל גלידות אלו הייתה המעדנייה למקום להתכנסות הצעירים.
משה שרף ז"ל שהכיר היטב את המשפחה, סיפר לי שסבי
נהג לקרא לו לחנות מדי פעם ובקש ממנו לטעום מהגבינה ולבדוק את טעמה, כי סבי אמנם
היה מוכר את הגבינות אך מחשש שאינן כשרות למהדרין לא היה טועם מהן... כך נהג הוא
גם עם מוצרים אחרים.
הנקה שפער זילבהרצוויג סיפרה לי שהחנות הייתה
מאוד פופולרית, היה בה מכל טוב, ואפילו "לוטריה" [הגרלות] וגם היא מעידה
שבשל מיקומה המרכזי הייתה למקום מפגש מועדף של צעירי העיירה.
אבא, אביגדור לייטר [יליד 1901], בן דניאל וטובה, היה
הבן היחיד במשפחה שהיו בה עוד שלוש בנות: חנה, שיינדל ומינדל. הוא למד בחדר ובבית
הספר עם מי שהיה לימים לסופר, חתן פרס נובל לספרות – יצחק בשביס זינגר,
שהיה ידיד המשפחה ובשנות החמישים או השישים המוקדמות בא לבקר את הורי בביתם
שבכרכור עם טוביה וקיילה טננהולץ [הוריה של עמליה מידובניק] שהיו גם הם חברים בנפש
של הורי, אבל בל נקדים את המאוחר.
ישראל קורן, שהתוודענו בהזדמנויות
שונות לסיפוריו על בילגוראיי, כותב בזיכרונותיו: "הייתה קבוצת בחורים,
מהאליטות של העיר, בעלי מוטיבציה גבוהה, שרצו
להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל, כאלה היו: איסר קנדל, נוטע הוניגבויים,
אביגדור לייטר, נוטע שוורדשרף, וטוביה טננהולץ...
חלק ממחברי קבוצה זאת עלו לארץ בעליה השלישית בשנת 1924, עליה שלא הצליחה
והם חזרו הביתה לבילגוראיי".
אמא נוהגת הייתה
להתלונן: "לפחות היית קונה איזה מגרש קטן..." והנה מה שאני זוכרת מסיפורי ההרפתקה הפלשתינאית
של אבא : "היה חם, לא הייתה עבודה, היינו
רעבים אבל רקדנו הרבה הורה..." טובה אחותי, זוכרת שאבא סיפר "סיפור על
יחפנים": זוג חלוצים עמד להתחתן
וכולם הוזמנו לשמחה אלא שלזוג הצעיר, כמו לכולם לא הייתה פרוטה לפורטה, לא היו להם
אפילו נעליים ראויות. ובשל כך כל האורחים, כולם, הגיעו יחפים לחופה מתוך הזדהות עם
החתן והכלה ו... כן - רקדו הורה עד אור הבוקר!
כאמור, אבא וחבריו לקבוצה
חזרו לפולין ממסעם הראשון לפלשתינה, מאוכזבים מן החלום הציוני אך לא מהפוליטיקה.
האכזבה הוליכה אותו ואת חבריו אל הקצה הרחוק מן הציונות, אל המרקסיזם. על כך כותב ישראל קורן: "החבורה
המרקסיסטית, יחד עם החלוצים שחזרו מהארץ, עם אביגדור לייטר בראש, היו פעילים בכל
האזור, נתנו הרצאות על המצב, העוני ועל הניצול, וקבעו שהגאולה תבוא מהמהפכה
הבולשביקית... ב-1 במאי 1928, נגוז גם החלום הזה, המשטרה הפולנית אסרה את כל
הפעילים המרקסיסטים."
אבא ישב
ב"תפיסה" [בית הסוהר] במשך שנתיים ואין לי מידע מתי ואיך השתחרר משם.
העובדה שהוא היה היחיד ממשפחתו וממשפחת אמי שברחו לרוסיה [לסיביר] כשנתנה להם
האפשרות הבלתי חוזרת, מעידה אולי שעדיין האמין ברעיון המרקסיסטי.
אינני יודעת בדיוק מתי
אבא הסוציאליסט נעשה לבורגני. הדבר קרה כנראה בהשפעת אמא והכוונה שלהם
למסד את הקשר הארוך ביניהם ולהתחתן. טובה אחותי, מוסיפה שאמא ספרה לה פעם שהיא
המתינה להצעת נישואין מאבא במשך 10 שנים! אותן שנים שנדד בין הציוניזם למרקסיזם,
אבל הוא לא מיהר להציע לה נישואין. כשהשתחרר מבית הסוהר שם ישב כאסיר פוליטי,
החליטו שתי האימהות לעשות מעשה, הן התכנסו ושאלו אותו מדוע אינו נושא את אימא
לאשה. בתשובתו הסביר כי יש לו עוד שתי אחיות ושכדי שלא ילבין פניהן אין הוא יכול
להתחתן לפני שהן תינשאנה. שתי האימהות התירו אותו מנדר זה וכשהרשות הייתה נתונה
נאות הוא סוף כל סוף להתחתן עם אמא. עכשיו כשכבר היה נשוי, נטול אשליות ומפוכח פוליטית, שינה כיוון והיה לאיש של
מסחר ועסק.
אבא
נהיה "א סויחער" - ממש לא יאומן! יחד עם שותף, נהיה בעל עסק של
פשתן [LEN] כנראה בעיקר לתעשייה. אני זוכרת שדברו בבית
על חבלים. מסתבר שהעסק היה מוצלח - הורי העסיקו אפילו משרתת גויה בבית, אבל אמא לא
בדיוק התלהבה מכישורי המסחר של אבא ["יותר מדי ישר"] ונתנה את
הקרדיט לשותף: "מזלנו היה שהיה לו
שותף שהבין במסחר" נהגה לומר.
לימים
למדתי מספרה של שרה אבינון שאביה היה בעל עסק של פשתן, וחשדתי
שהוא הוא השותף של אבא. שאלתי כמה מזקני בילגוראיי אבל אנשים לא ידעו או לא
זכרו. גם גרינאפל, הדוד של שרה אמנם שלא ידע מי היה השותף אמר שלא היה עוד עסק של
פשתן בבילגוראיי. מי שבסופו של דבר סיפק את המידע היה משה שרף ז"ל,
שהכיר היטב את המשפחה שלנו [הן היה טועם הגבינות של סבא, זוכרים?]. באחת השיחות
שלנו שאלתי אותו אם הוא יודע במקרה מי היה השותף של אבא והוא ענה: " מה זאת
אומרת? זה היה לייבל ורשוויאק" ובכך פתר את התעלומה, יהי זכרו ברוך.
לצערנו הרב, טובה ואני לא הצטרפנו לסיורה של משפחת אבינון בבילגוראיי ולא היינו שם
בזמן ששרה מצאה את הבית בו היה מחסן הסחורות של אביה, וכנראה גם של
אבא שלנו.
כשעלינו לארץ ממחנה
העקורים בנוי-אולם, שגרמניה, ואמא קנתה "פערינעס" [כסתות של פוך], אבא
נזעק: "להביא פוך לארץ ישראל זה כמו להביא מקררים לאסקימואים". למזלנו
אמא לא שמעה בקולו, כשהגענו לארץ במרץ 49 היו עדיין גשמים עזים ואנחנו גרנו
באוהלים, ובחורף המושלג של שנת 50 כסתות הפוך היו כמתנה משמיים. אמא התריסה
כנגדו ואמרה: "נו, בטח, היית צעיר רקדת הורה, בוודאי לא היה לך קר". היא
לא העזה להתבטא בפנינו, הבנות הקטנות, על האמצעים נוספים שהצעירים "נוקטים
בהם" כדי להתחמם, ואני חושבת שלא רק כי לא היו מדברים על דברים שכאלה, אלא
משום שהיא הכירה את אבא וידעה שאף שהיה בחור נאה מאוד היה ביישן מאין
כמוהו. הנה שוב הקדמתי את המאוחר...
לאחר תום המלחמה עשה שוב
תפנית חדה לעבר הציונות והגשמתה. הוא לא התפתה לסרטיפיקטים שנשלחו אלינו
מאמריקה [לאבא הייתה דודה בניו יורק, אחות אמו] וללא היסוס בחר לעלות לארץ
ולהגשים סוף סוף את החלום הציוני.
ולסיום כמה מילים על
כרכור: הגענו לארץ במרץ 49 ונשלחנו לבית
עולים בנתניה. נתניה הייתה עיר יפהפייה לחוף הים ובעיניי הייתה פנינה. גם אמא צפתה
להשתקע בה אך לא אבא. הוא מסתבר, לא בא לארץ לגור בעיר, לא ולא!!! הוא בא להגשים
את החלום החלוצי שלו, דהיינו לעבד את האדמה ולהיות חקלאי, לא פחות ולא
יותר... פקידי הסוכנות כמובן שמחו שיש איש אחד שלא רוצה דירה בנתניה ואבא
התחיל לתור את הארץ ולחפש מקום בו יוכל סוף סוף להיות חלוץ מחדש ולכפר על הכישלון
של עלייתו משנת 1924. כך הגענו לכרכור. את טענותיה של אמא שהמקום רחוק כל כך
ושהם כבר לא צעירים, הוא ביטל בזלזול שכלל לא היה אופייני לו: "הייתי
בכרכור", הוא אמר, "וראיתי שם כל מיני נשים, מהן צעירות ויפות. אם
הן יכולות - גם את יכולה!"
והחלום? נשאר חלום.
במציאות קבלנו בית של חדר ומטבח[!] , דונם אדמה [שתלנו בו עצי פרי] ומשק עזר של
תרנגולות שהתנים או כפי שנקרו אז - "השקלים" היו שותפינו באכילתם. ברור שאי אפשר היה
להתפרנס מזה ואבא ואמא עבדו בשער מנשה, [בית חולים פסיכיאטרי]. הוא כאיש
אחזקה והיא בניקיון. למרות קשיי היום יום על דבר אחד לא ויתרו השניים: על עיתונים,
העיתון דבר שאבא קרא והעיתון ביידיש "לעצטע נייעס" שאמא
קראה. אמא הפסיקה לעבוד בניקיון בגלל מחלה וגידלה הרבה שנים תרנגולות. בחורף היו
אפרוחים אצלנו באמבטיה כדי שלא יקפאו בחוץ, בקור. טובה טוענת שהם שהבריחו אותה
לאמריקה...
אבא ואמא קבורים בכרכור,
את האמת יש להגיד, זהו מקום יפה להיקבר בו.
פרידה מבנימין ורשביאק לרגל עלייתו
ל"ארץ ישרואל" 1923, מאוחר יותר הצטרפו אליו
אחרים מהמצולמים, טננהולץ למשל. כולם היו בני 18 לערך. כמה מהאנשים שבתמונה:
יושבים בשורה הראשונה משמאל לימין – מוישה הורנדרקסלר,
שאף הוא עלה לישראל, אמי – קיילה ברגשטיין ואבי – טויבייה טננהולץ מאחוריהם בשורה השנייה הנער עם העניבה – בנימין ורשביאק
שיותר לא שב לבילגוראיי, התגורר בקיבוץ מעברות, היה דודה של שרה אבינון, בנו עדיין
גר במעברות. בשורה השלישית מימין עומדת הינדה פוקס אמא של רבקה ניב ולידה
יושב אביה של רבקה.
[התמונה ודברי
ההסבר באדיבותה של עמליה מיודובניק]
Farewell to Biniamin
Warshawiak upon making Allia
to “Erez Isroel” 1923. Later some of the photographed
joined him like Tenenholz. All of them were about 18
years old. Some people from the picture: In the
first row sitting from left to right are: Moishe Horendreksler that also was in Israel at the same time, my
mother Kaile Bergstein and my father Toiwie Tenenholz that also was in
Israel. Behind them in the second row sitting: the one with a tie is Biniamin Warshawiak that never
went back to Bilgoraj, lived in kibbutz Maabarot, he
was uncle of Sara Avinun and his son is still living in Maabarot.
In the third row in the right side standing is Hinde Fuks, Rivka's mother and the
second on sitting in the second row is Rivka Niv's
father. [ Photo and
explanation by Amalia Miodownik[
תמונות של האם
הינדה פוקס שצולמו בבילגוראיי Photos of the mother: Hinda Fux taken in Bilgoraj
About my parents- my father
Avigdor Leiter and my mother Hinda
Fox
(Written by Rivka Laiter-Niv,
Translated by Dafna Brafman)
Although I- Rivka
Laiter-Niv- was born in Bilgoraj (1937), I have no recollections of it, and if
I think that I do remember something, it is probably a tale I was told over the
years.
Our family's legacy from
mother's side (mine and my younger sister Tova Laiter) goes back to Rashi, but
I will begin with our great grandfather- Shmuel Eliahu Schwerdscharf who
fathered 18 descendants and thanks to him, there were many Schwerdscharfs in Bilgoraj
or as Shmulik Atsmon said: "half of the Jews of Bilgoraj came from the
same pair of pants…"
Grandmother Chava Retsa
Schwerdscharf was married to David Teivel Fox and they lived in a house
belonging to the municipality ("The Magistrate") and they earned
their living from a delicatessen located in the "rinek" (the town's
square that housed the town's market). Mother worked there with her father and
later alone. The place was known for its homemade ice cream.
Moshe Scharf, who knew the
family well, has told me that my grandfather used to invite him to the store
from time to time to taste the cheese; because my grandfather would not taste
them for fear that they were not strictly kosher… He used to do the same with
other products.
Haneka Schper has told me
that the place was very popular. It had all the best including best ice cream
in Bilgoraj, and included "Loteria" (lottery), and because of its
central location, it became a preferred gathering place for the town's
youngsters.
Father, Avigdor Laiter
(born 1901), son of Daniel and Tova, was the only son in a family of three
daughters: Channa, Scheindel and Mindel. He learned in a "Chedder"
and school together with one who would be an author and a Nobel Prize laureate-
Isaac Bashevis Singer, who was also a friend of the family and who came to
visit my parents in their home in Karkour with Tuvia and Kaila Tenenholtz
(parents of Amalia Midovnick), close friends of my parents as well, but let's
not put the cart before the horse.
Israel Koren, whose stories
about Bilgoraj we were exposed to on different occasions, wrote in his memoirs:
"There was a group of young men of the town's elite, highly motivated, who
wanted to fulfill a dream and go to the land of Israel. Those included Issar
Kandel, Nota Honigboim, Avigdor Laiter, Nota Schwerdscharf and Tuvia Tenenholtz…
Some members of this group came to the land of Israel during the third Aliyah
in 1924, an unsuccessful Aliyah, and they came back to Bilgoraj."
Mother used to complain:
"you could at least buy a small plot in Tel Aviv…" and here is what I
remember from father's Palestinian adventure: "it was hot, there was no
work, we were hungry, but we danced many Horas…" My sister Tova remembers
that father told "a story about ragamuffins": a pair of pioneers was
about to be married and all were invited. But the young couple, like all
others, had no money. They didn't even have a proper pair of shoes. For that
reason, all guests came barefoot to the Huppah out of sympathy for the bride
and groom and… yes, they danced Horah until dawn!
As mentioned, father and
his comrades returned to Poland from their first journey to Palestine,
disappointed from the Zionist dream, but not from the politics. Disappointment
led him and his comrades to the far extreme of Zionism- to Marxism. Israel
Koren writes about it: "The Marxist group, alongside the pioneers that
returned from the land of Israel, headed by Avigdor Laiter, was active in the
entire region. They lectured about the situation, the poverty, the
exploitation, and asserted that salvation will come from the Bolshevik
revolution… This dream faded on May 1, 1928 when the Polish police arrested all
the Marxist activists."
Father sat in the
"Tfisa" (jail) for two years, and I have no knowledge on how and when
he was released. The fact that he was the only member of his and my mother's
family that fled to Russia (to Siberia), when given the rare opportunity,
testifies that perhaps he still believed in the Marxist ideology.
I don't exactly know when
my socialist father became bourgeois. It probably happened due to mother's
influence and their intention to institutionalize their long connection and get
married. My sister Tova adds that mother once told her that she waited 10 long
years for him to propose to her! The same years in which he wandered between
Zionism and Marxism, but he was in no hurry to propose to her. When he was
released from prison after incarceration as a political prisoner, their two
mothers decided to take action. They met and asked him why he doesn't marry
mother. He answered that he could not embarrass his two single sisters by
marrying before them. The two mothers released him from this obligation and,
when permission was granted, he was finally ready to marry mother. Now, as a
married man, free of illusions and politically sober, he changed direction and
became a man of trade and business.
Father became "a
Soicher" (merchant), unbelievable! Together with a partner, he had a
business of flax, probably for industry mainly. I remember talks about ropes at
home. It turns out that the business was successful enough to enable my parents
to employ a non- Jewish maid. But mother wasn't too enthusiastic about father's
trade qualifications ("too honest") and preferred those of his
partner- "we were lucky to have a partner who understood business",
she used to say.
Years later, I learned from
Sarah Avinon's book that her father owned a flax business too, and I suspected
that he was my father's partner. I asked few of Bilgoraj's elderly, but none
knew or remembered. Although Grinapel, Sarah's uncle, didn't know who the
partner was, he did say that there was no other flax business in Bilgoraj. The
information was eventually supplied by the late Moshe Scharf, who knew our
family well (he used to taste grandfather's cheese, remember?) In one of our
conversations, I asked him if he happens to know who father's partner was and
his answer was: "what do you mean? It was Leibel Varshaviak", and
thus solved the mystery, blessed be his memory. Sadly, I did not join the Avinun
family search for their home in Bilgoraj, and was not there when Sarah found
the house in which her father's depot was, and probably it was our father's
depot too. (Tova did).
When we arrived in Israel
from the DP (displaced persons) camp in Neu Ulm, Germany, and mother bought
"Perines" (fine bird feathers blankets), father was alarmed,
"bringing these blankets to Israel is like bringing refrigerators to the
Eskimos". Luckily, mother didn't harken to him. When we arrived on March
of '49, rain was still pouring and we were living in tents and on the snowy
winter of 1950, the duvets were a gift from heaven. She was teasing him,
"Sure, you weren't cold, you were young and dancing Hora." She
wouldn't dare verbally express in front of us girls the other methods young
people "kept warm", and I think that it isn't just because people
didn't talk about these things, but also because she knew that although father
was a good looking guy, he was extremely shy. Well, once more I'm ahead of
myself…
He made another sharp turn
toward Zionism at the end of the war. He was not tempted by certificates sent
to us from America (father had an aunt in New-York), and with no hesitation
chose to make Aliyah and finally fulfill the Zionist dream.
And here are some words
about Karkour: we arrived in Israel on March of 1949 and were sent to Olim camp
in Netanya. Netanya was a beautiful town by the sea shore, and in my eyes it
was a pearl. Mother, too, wanted to settle in it, but father didn't. No way! He
did not come to live in a city! He came to fulfill his dream as a pioneer, to
work the land and be a farmer! Just that! The Agency's bureaucrats were glad
that there was one man who did not want a home in Netanya! Father began to tour
the land in search of a place where he could finally atone for his failure from
1924. That's how we came to Karkour. Mother's complaints that the place is far
and that they are not so young were rejected and invalidated by father with an
untypical contempt. "I have been to Karkour", he said, "and
there I saw all kinds of women, some are young and pretty. If they can- you too
can!"
And what happened to the
dream? It remained a dream. We got a home of one room and a kitchen and 1 dunam
(about 1/4 acre) of land. We planted fruit trees and maintained a farm of
chickens that the jackals shared with us……….Obviously, it was impossible to
make a living from it, and mother and father worked in "Shaar
Menashe" Psychiatric hospital- he was a maintenance man, and she was a
cleaner. Despite the hard days of labor, one of the major things they were
concerned about was newspapers. The
newspaper father subscribed to was the Hebrew daily "Davar" and
mother was reading "Lezte Naies"(latest news) in Yiddish on weekends
only (they weren't aware of feminism in those days…) Mother gave up the
cleaning work because of illness, and she raised chickens for many years. Our
bathroom was filled with young chicks in the winter, so they don't freeze out
there in the cold. Tova claims that they pushed her to America…
Mother and father are
buried in Karkour. Truth should be said, it’s a nice place to be buried at.
עץ המשפחה של משפחתי
